Monday, July 14, 2014

בעקבות "הָרוּחַ עִם כָּל אַחְיוֹתֶיהָ" של נתן אלתרמן


וּבָרַעַם הַזֶּה, הַנִּפְתָּח מִמּוּלִי,
טוֹב לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה.
חוד הברק סינוורני ובעודי מהלך במורד ההר אספו נעלי גבעות בוץ דביקות.
בין מרבדי חרדלים וורד התלתן ובוהק הסלעים בניקיון הסופה את מסעי הכבד נשאתי איתן.
חותר כנגד הרוח גַּם אוֹתִי מְמַלְּאָה רָעַדְתְּ הַגְּדֵרוֹת, אל הַכְּפָר הַטּוֹבֵעַ בְּנָהֵי הַפָּרִים שם למטה במפגש הדרכים בשולי השדות,
אמסור את תיקי, את כובד מצפוני לאחי המחכים. 
-*-*-*-*-*-*-
איזה רחש חדש איזה כוח אימים
איזו יד על ראשי מגבוה
אלוהים אדירים בהגיע יומי
על מפתן עולמך הניחני לגווע
+-+-+-+-+-+-+-+
באותו יום כאילו נסגרו עלי כל השערים, רציתי לחזור אחורה לבטל את כל שטרחתי לארגן ולסגור במשך השנה האחרונה את כל מה שהלהיב והריץ אותי ללא מנוח. כן, כן כבר עברו חלפו להן כל עונות השנה והנה שוב חורף וקר, שוב הבדידות החונקת, אותה בדידות שהביאה אותי לידי ההחלטה: אני חוזרת לישראל, אני אעשה זאת. טוב, היה חורף וקר ובודד, הלו כך נופלות החלטות, החלטות בטן...
ישבתי בלובי המלון סביבי בסדר מופתי מזוודותיי, תיק היד  ובו כל המסמכים מעל לתיק הנשיאה למטוס. הקפדתי כדרכי גם בארוחה שתהיה קלה עם מספיק שתייה ופתאום הרגשתי התרופפות, דמעות מילאו עיני, לאן ומה אני עושה, מחר אני בת שישים, מאיפה לי החוצפה והעוז לשנות. הזדקפתי כדרכי, אך כתפי נשמטו. האור הגיע פשוט בדמות המלצר שליווה את נהג המונית, שניהם דחקו אותי בעדינות עם מסעי לתוך המונית, עשרים דולר השארתי למלצר ומבלי שאבין כיצד, אני כבר בדלפק הכרטוס, לנהג הושטתי שטר בן חמישים דולר. הכול היה צמיגי והזדחל לאט, הרגשתי כמובלת על ידיי יד איתנה  הנשלחת מבחוץ ומנחה אותי.
 מתקפה של שיח והוראות בעברית והמתנה, המתנה ארוכה כל כך בתוך המטוס כל אילו פשוט פרקו אותי. רציתי לקום לשירותים אך כמובן דיילת בלבוש כתום וצמוד דחקה אותי חזרה למושב " עוד דקות ספורות נמריא וכשיכבו נורות האזהרה הסתובבי במטוס כרצונך", רציתי להסביר להתנצל לבקש אך רק דמעות שטפו את לחיי, התקפלתי... אך שכני כאילו חיכה, תפס אותי בבית שחמי והוביל אותי לשרותי המטוס הצרים, נדחק עימי פנימה, טרק הדלת בפרצוף הדיילת המפקדת, כופף ראשי בעדינות לכוון הכיור וברגש רב שטף את פניי במים קרירים משיבי נפש. רעדתי. והוא האיש הלא מובן הזה נדחס אחורה וכוון אותי אל מעל האסלה. מכל ארוחותיי מזה יומיים נפרדתי כולי מסמיקה מחווירה ומתביישת, " עזבי" הוא אמר מושיט לי מגבונים ומרטיב את צווארי. מוריד את מכסה האסלה, מושיב אותי ויוצא החוצה. הוויכוח נשמע כחד צדדי. את מושיעי הפרטי רק שמעתי "בכן" רכה או "בסדר" וזהו.
שטפתי הפנים וחזרתי למושבי, נחגרתי ובדיוק המטוס המריא, לישראל. למציאות שרק עכשיו ספגתי את המחוספס והרך בה. חייכתי אל שכני, תפסתי את ידו הגדולה בשתי ידיי ולא הרפיתי ממנו למשך זמן רב. שתקנו.  

Thursday, July 10, 2014

ריחוף


.
אתמול בספריה נערך ערב שירה, שבוע ראשון לאביב, החדר היה עמוס
המארגנת הפעילה התרגשה כל כך, פעם ראשונה שאני מוסיפה כסאות
יש קבועים שמהנהנים לשלום בהטית ראש של נזופי חיים ויש משוררים אורחים
בתו של יוזם ערביי השירה שאיננו עוד הגיעה הערב וכולם מתרגשים, אישה מהודרת זקופת גב וראש
עיניה בוהקות מאושר כנה, חיוך רך בזויות פיה. מקשיבה. הטית ראש דקה לטובת המארגנת.
באישה כה אצילה אינך צופה כל יום.
האורח מקריא מדפים אויריריים, שירים סוראליסטיים רכים ואכזריים, איש גבוה הדור וממושקף
צ'ארלס בוקובסקי, ידעתי. סיפר על עבודה בכיבשן ברזל על פסי רכבת וקשיי יום. דם מסופר מהול בחיים
אחריו עלתה משוררת חוסה בקשיי אימא השרתת בבית ספר ובאב שמת מאבק אבסט. שערה נדחף אל מאחורי אזנה הימנית, לא שקטה, לא מרגשת.
אחריהם מוזמן הקהל
אחד ואחת מקריא מיצירתו חיבור אחד. ישנה התרגשות, ישנה שירה, ישנה אמת של עירה קטנה.

קוֹל הַמּוּסִיקָה

כָּךְ כֹּל שַׁבָּת  בְּקוֹל הַמּוּסִיקָה נֶהֱנָה אֲנִי מִמּוּסִיקָה "מוּסִיקָה אֶתְנִית- עֲמָמִית וּמָסָרְתִּית- מִקָּרוֹב וּמֵרִחוּק" נִרְאָה שֶׁמְּשׂוּרְטָט נָתִיב שֶׁל עוֹלָם נִצְמָד לֶעָבָר וּמְנַסֶּה בְּהִתְפָּרְקוּת לְהָבִין לָמָּה וּמָה הָיָה שָׁם. סֻכּוֹת וְאֹהָלִים, עֶדְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים, עֲיָרוֹת וְעָרֵי נָמֵל, מִסְחָר וְחַקְלָאוּת, כִּמְעַט וְלֹא אֲדוֹנִים. פִּתְאֹם דִּמְיוֹן כְּפוּי צוֹרֵךְ מְבָאֵר. הַעֲבֵר דּוֹלֶה זִכָּרוֹן שֶׁבַּעַל פֶּה מֵוָותִיקִים טוֹבֵי לֵב מְשמְרֶי עָבָר. מְסוֹכֵך עַל עָנִי מַשְׁקִיף לִתְמוּנוֹת הַזֹּיּוֹּת שֶׁל מְרְחָבִים מֵדֹמּיָנִים בְּתוֹךְ דְּמֵי הִתְפַּעֲמוּת שֶׁל נְדוּדִים. רֹאשׁ עָטוּף בְּבַדִים מֵגוֹלָלִים פָּנִים צֶרֹובוֹּת מַקְפִּידוֹת טֶקֶס שֶׁמְּשַׁמֵּר אֹרַח חַיִּים. מִשְׁפָּחוֹת מִתְלָכּדוֹת סָבִיב זְקֵנִים יוֹדְעִים אַף שֶׁבְּחֹסֶר בְּרֵרָה, אֵין שִׁפּוּט לַטֶּקֶס בֶּן דּוֹרוֹת שֶׁבְּוַדָּאִי מְעַט מָרְדוּ בּוֹ, נָדְדוּ לְהַמְצָאַת עוֹלָם חָדָשׁ מִתְגַּעְגֵּעַ וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַחֲזִיר וּלְחַזֵּר לְקֵן הַשֵּׁבֶט שֶׁמִּתְמוֹסֵס.
 אַלֶכְּסַנְדֶר פֶּן לְלַחַן בֵּדוֹאִי בְּפִי בְּרָכָה צְפִירָה וּבָעִבּוּד שֶׁל נַחוּם נָרְדִי- "לַמִּדְבָּר שֶׁאָנוּ"- כַּמָּה תֹּם וְרֹךְ מֵשָּׂכֵּר. מִסְתוֹבֶבֵיִ יָדַע, עֹדֶף חַסְּרִי קַרְקַע יוֹדְעֵי מָסָכִים קוֹרְאֶי רִיק, נִתְלַשְׁנוּ מֵאֱמֶת כִפְּפוּ אוֹתָנוּ, סִפּוּר טוֹב. אַפְרִיקָה וְאָסְיָה, אֵירוֹפָּה וְאָמְּרִיקָה, דָּרוֹם וְצָפוֹן מִתְהַפְּכִים בְּקַו מַשְׁוֶה. בְּשִׁיר קִצְבִּי מְעוֹדֶדֶת עֲבוֹדַת כַּפַּיִם, פֶּה שַׂר הוֹרָה, רַגְלַיִם מְתוֹפְפוֹת טֶקֶס בַּגְרוּת, כַּפַּיִם מוֹחוֹת כִּשּׁוּף מְשָּׂכֶּר. מַעְגָּלִי מַעְגָּלִים. תְּפִלּוֹת שֶׁבַּעַל פֶּה וּמִסִּפְרֵי קֹדֶשׁ לְיַדַּע זוֹרֵם עוֹרְקִים בָּרוּר, לְפַעַם בּוֹרֵא גַּעְגּוּעַי הַיּוֹם לְמִסְתֹורִים הָזֹויִים.