Tuesday, April 29, 2014

מכאן

לא פשוט בכלל לשלוח מילה לחלל, כה מצומקת לאינטימיות פרטית ואישית
בחוץ שמש נאבקת לחמם אויר קר. משב בשורות מקפיאות
מצוקות של קרובי דם חברים. בעורך
מחלחל לו צער. נהדף בפריחת אביב. בקושי. בידע שאסור. של טוב של שפע
רכות יופי קרבה, יש טוב כה טוב. בואי

Wednesday, April 23, 2014

רֹחַב


דניאל ואני קבענו להיפגש, אאסוף אותה מהמשרד. אף פעם לא היו לי בעיות של זמן להגיע ותמיד דייקתי, אני עם יקיות מושרשת בלתי ניתנת לשליטה שזורקת אותי למסלול של תהיה ועמידה בזמן כמו רפרף לאור מנורה, עסוק ולא זז. הנה כך נחלמתי שוב. אני מטלפן לדניאל והיא בעצם כבר מחכה לי בחוץ רק כפסע למעלה. עד לאותו יום לא ידעתי שהמשרד הוא שם והלשכה גם. כמו תמיד נתתי לדמיוני להחליט וכמו אבי לא רציתי לזוז מהחלטה הזויה, פרטית שלי בלבד.  "לא ראית השלט" דניאל זועמת, היא בשמש כבר מלפני כי יודעת את בעית הזמן אצלי.
נסענו, יורדים בפיתולי דרך מיזרחה שתמיד כה עשירה במראות  לשיחה על יופיו של טבע במיוחד לאחר שקיטורים ידועים נגרסו. אנו עוברים לנוף קסום, לשיירות מרעה שחוזרות למאהל, למכלאה לעת ערביים. כך אנו מכוונים את זמנינו, כשנגיע לחוף קלייה שמש תישק לפסגות הרים וכדור רותח יבותר ויעלם אל מעבר לירושלים כשבתל אביב עדיין יום.
הכל איטי והומה ברגיעה, המון מקום להמון ואכן ישנן המון קבוצות תיירים. מרוסיה, מקניה, מיפן, מקוריאה, מוועד עובדים בקרית שמונה. קבוצת פנסיונרים פותחת שולחן ודניאל כבר בתוכם. מנתחת תבשילים זורקת הערה, מתלבבת עליהם. אני נסוג מהצפיפות אל תוך מים שמנוניים שעוטפים אותי ומחבקים לאט בזרמים חמים וקרירים. כולי מתכסה במים מלבד עיניי שאת המליחות באם תתגנב, אגרש בדמעה. אוי דמעות, אותכן אוהב, כה מנקות, כה משתפות ומקילות.
בסוגריים אני ניזכר בסיפור על ימי חלוצים, ימי התחלות בצריף ראשון כשזוג פליטיי שואה  מפוליניה הקשה, צעירים והמומים התאהבו ומקליה שרופת החום עלו למרכז הארץ להקים מישפחה. בתל חנן של אז למרגלות ההר בבתי הערבים הנתושים עם עולי מרוקו. אנשים טובים הם ומשתנק אני בבכי על שאין לי מילים מספקות לצבוע אותם עכשיו, על טוב ליבם ופשטות חייהם, על מהמורות חייהם והשלמה. חוטא אני פה ואייך אדע. טוב, אחזור לצוף על מי המלח ודמיון המציאות.
שכוב על גבי נסחף לקו מצופים שרוי בחלום של פעם בדמיון מציאותי שלא יתגשם לעולם. והנה דניאל כולה עלי בטרוניות לתשומת לב ואנו לבור בוץ סמיך, דביק, כהה, כה שחור כה טוב. בקפידה אני מורח את דניאל ומעטר אותי, כל כולנו האפשרי. ידי אוהבות, אך אז לא ידעו להגיד ורוצות כל כך היום, רוצות ונרתעות. יכולות ונידחות, מסובבת בי ואותי דניאל. מרטיט לב, שאינו יודע וגם אז לא ניפתח במלואו, כשיָכֹל.
חותרים בידינו בכבדות מים ובגישוש כפות רגלים אל בין אבנים ובורות, מחליקים בבוץ מוצק כגושי בצק עטופים בשמן, במעלה חוף נסוג, יבש ורותח לברז מים מתוקים. קולה כפעמונים מתפצח בהנאה, אני עוטפה במגבת ונרעד בצינה ראשונית ומתמכר. בוץ נישטף בקילוחים ובקור מדומה אנו יורדים לכיסאות פלסטיק מתחת למטריות נסגרות בחבטה, השמש איננה עוד ואור של בין ערביים נעים צובע ענני צליינים בבגדים ציבעוניים ובתמהון ילדים. מליחות וחום מים המלוחים בעולם, דחיסת בוץ לשקיות, עויות של תדהמת כאב צורב שסיפרו עליהם, שמנוניות ומליחות שעוטפים להרגשה מופלאה. תמונות נלקחות ושירי הלל לשמחה צרופה. הו מי ישורינו, נגיעה בחלום. רמקול מקרקש חובט באויר בשפות עולם למהר לאוטובוסים, לתחנה הבאה. זרזיף אור עדין ינחה אותם לקודש הבא במרוץ של תחנות תמימות צנועה שמאמינה בבן משיח.
דניאל מנפנפת בגופה בקלילות ועיניי אינן שבעות. בדיבורה וצחוקה מאיצה ודוקרת בקלילות דחוסה שרק שלה היא. דניאל.

Tuesday, April 8, 2014

כאב


מנסה להזדחל החוצה בשביל לא ליפול, כמו חול טובעני המחשבות טורפות אותי ככל שאני משתולל עליהן, לא מסביר. הידע של התישבות בעירה קטנה מרוחקת עם חיים של קמיצת יד של זריקת מילים בשפה שלי האהובה כל כך, אזרוק מילה ואקבל אפילו הדהוד קלוש שיספקני, די לי מהשקט האמריקאי. האם שלם אני כבר ללא אחיזה. מתי אדע להניח לבליל במוחי ולכתוב ולכתוב ולכתוב. כמו: מישפטים קצרים מטיפי מוסר ושולחי מסר לקורא זה או אחרת להצמדות לגורל. להשתבח בו. עד לטיפה האחרונה להבנה ולהערכה של התא המישפחתי, לאהבה אליו לכף עם ילדינו שינקו שד ונטמעו בעוריינו ושלנו הם. וכמה שזה טוב ומלא אחריות. הלו לשם כך התכנסנו, זוגיות, קידוש וברכה, התרגשות מאהבה, נכנסנו לפינות דחוקות ונפלטנו באושר מתפלא, בהכרה טיפסנו בחיים כמו בדרדרת מעיקה להצלחה, עוד ועוד. התרבינו והועומסנו עוד ועוד מתרחבים ללא הכרה דואגים ומקבלים נאבקים כובשים מחובקים. עצירה. אני זה לא מתאים לי, זה לא שייך לי, שטויות של תבוסה התכנסות של חלזון מרייר בהתרפקות עצמית אנוכית מרגיזה משפילה פוגעת, פוגעת בכל כך הרבה.
חייבים את הבחינה החניה ההתכנסות ההתחלקות, את נשיכת השפתיים את הכאב את ההתחלקות את הרצון ההערכה הכבוד למישפחה, מישפחה, מישפחה. מי שמנו לשופטים ומוציאיי גזר דין לפועל לאוהבים ויותר לילדים שנפגעים פשוט על לא עוול בכפם ובשביל מה לפרשן למה התבוסה למה האנוכיות למה ההתחבאות מאחורי לכאורה וההצתדקויות. חולשה, חולשה. בחינה ושותפות ובקשה ונעיצת עקב ומשיכה קדימה והערכה, הערכה לקיים למה שנוצר עד הלום, שאיפה ורצון מטורף לשמור את הקיים. פניה למעגל הפנימי, אין בריחה. אנו סובבים בנו ותלויים בנו. כל כך הרבה ילדים ומסביב ורכוש רוח וחומר קודש הקודשים. שלנו. אייך? ואסור אסור לפתוח לפרק, למשוך להתגבר לאהוב.

תמימות רגעית

ברגע של הזדככות הלב בשלווה, אתה
נושא לאלוהים מסר בתפילה, בקשה
רק לדברים טובים, לאנשים קרובים, לשלום
כזה ממלא תבל, להפסיק
את כל הרוע שמחבל בחיינו, לקרב
את כל הנפשות הרחקות הדוויות, למין
   אהבה קרובה עטופה ברוגע מלא

Monday, April 7, 2014

שחר אביב


.
איזו רתיחה, האויר רועד משאגות כלי גינה, מסורים, מפוחים, מחרשות ביתיות ומכל טירוף חדש שמוכרים במעצמות home depot ודומיהן. ערמות גזם ענקיות מחליפות ערמות השלג שנמסו בעלבון ע'י שמש מתחממת והמון גשם. אמנון ותמר הראשון שמקשט, פרח שמחזיק מקצה קיפאון ועד לסופו של חום הסתיו, תמיד פורח. כל הפקועטיים, כרכומים, נרקיסים, צבעונים ועוד מבצבצים בעלים טיפה בשרניים ופורחים לקראת שמש שמצליחה ממש לחמם רק בשעות של אחר הצהריים. צוותי מעצבי הגינות חמושים בדוברי ספרדית חצי לגליים דוהרים ברחובות במשאיות מפוארות או חצי מתפרקות עמוסות בגזם ובmulch. הpickup החבוט של ציידי הגרוטאות עובר שוב בשכונה בעלות הבוקר של יום איסוף האשפה. בחטף, החורף שבא השנה כבד ועיקש כל כך, נשכח.



Tuesday, April 1, 2014

בקשה


מה זה יפה לעת ערב או בוקר בשמים כחולים צבועים באדום מתחמק לתפוז מיזרח למערב תמיד מלחמה צפון לקור ודרום נמשך למטה באיטיות
תנו לי איטיות להבין את הטוב השורץ ללא נועה מחכה בטובו להתרומם לעטוף ולעיתים נעלם
אספו לי הטוב הקיים הטיחו בפרצופי הייגע יופי של פיסת קרן אור משתובבת ומשחקת בצללי עלים גולשיי רוח בוקר קרירה או בין ערביים לוחשיי ערב בו
גלו הטוב ליבי קרוע בפחד אפל של זיכרונות כאב לא מרפה