ערים

אני יושב על ספסל פלסטיק צהוב מתנדנד, נשען בגבי לקיר חרסינות משוגע
תוהה במי שבחר בצבעים מוזרים, שיותר מכל מזכירים מנהרת שרותים גדולה
כאן בעיר שעולה ויורדת דמויות הן אחרות בהתנהלותן ובכלל
שפתן מלבד עיברית, אינה יידיש או אנגלית
פה מדברים רוסית וערבית ומתלבשים קצר ונאה, המון צבעים ודבר לא ברור
נוקשות עיר מקודשת מסבירה אנשים עטופים
בעיר נמל והר אני מחכה לרכבת תחתית המופיעה מדי שבע דקות, לעיתים
אתמול בתחנה שלישית בככר, הרכבת נאנחה ומיד אחר כך הוסיפה קול פטיש אדיר ומתכתי וזהו
את שאר המסלול ירדתי בשביל מדרגות היורד לעיר
לעיר שהיא בכלל תחתית שבתחתית ותמיד מנסה להשתקם
בקדושה, עיר היא מובלעת די חביבה אליה תגיע במישור תמיד וגדותיה לשפת דרך מובילה משער
בעתיקה
למהומת אוטובוסים בפיתחה ואת כל זה הולכים ברגל, גם הלוך, גם חזור
פה, נראה אותך יורד, כן, אך עולה והכל מדרגות, כן
אני בוהה בשכנתי המלהגת בנייד
שיחה מטובלת במילות קוד
עיברית אנגלית ערבית וקוצר רוח ולידי
נישענת
תומכת בקיר החרסינה יפת גובה
מציץ בשתיהן
שער גלי, ריח משכר, אני חומק ולא רוצה
נהג עיף יורד ובודק קרונות מזדקנים, בלחיצת כפתור דלתות נפתחות וכבלים אמיצים מושכים אותנו במעלה הר
הר שירוק תמיד על גדות ים כה אהוב

כ"ז אייר ה'תש"ע 11/5/2010

מרסיה פסקל- רכבת לילה לליסבון

בשנים שלאחר מכן הייתי בורחת בכל פעם שמישהו החל להבין אותי. זה נחלש מאז. אבל דבר אחד נשאר: אני לא רוצה שמישהו יבין אותי לחלוטין. אני רוצה לחיות את חיי לא מזוהה. עיוורונם של האחרים הוא הביטחון שלי והחופש שלי

מחר יום ירושלים, שלוש שנים שיוסי בנאי בגן עדן עם מאירק'ה אריאל ששר " מדרש יונתי" כבר לפני שנים ודרש בשלומה של "לב ירושלים " , דבר לא השתנה. מזג אויר מעולה, סוף סופו של האביב והקיץ בפתח

אדם מתחשבן עם עצמו ורואה שלא המציא דבר
לבד הוא במחשבותיו
רגוע
נסער
שורד
מחבק ואוהב
נאהב ונותן
לוקח
מקבל
לבד
שכפול של ימי היסטוריה, חזרה על סיפורים, עוד ועוד, הפעם אתה במרכז הסיפור