כשישבנו בקפה, גיל עם בתיה אחת וּשתים,
פעמיי לדרך שמתי, בארבע אחר הצהרים.
פקק של סוכות עיכב, לפתע פּיק ברכיים,
בַּגיל שלי, שיגיון קטן, בֵּאחרון שלך.
היתה זאת תופעה משונה עם הספרים, הם נעשים חשובים לו יותר ויותר. לא היה בהם לשמש תחליף לכול. אולם ידם היתה מגעת עד להיכן שידו של כל דבר אחר קצרה מהגיע. הוא זכר שבשנים הראשונות לא נגע בהם: הם החווירו לעומת הדברים שקרו. אבל עכשיו כבר היו בבחינת חומה- אפילו שלא היו מעניקים הגנה, אפשר היה להישען עליהם בכל זאת. עזרתם לא היתה רבה: אולם בימים שהיו דוהרים חזרה אל החשכה, היו סכר בפני היאוש האחרון. אריך מריה רמארק- שער הניצחון, זמורה ביתן. מגרמנית: יעקב גוטשלק