חבּוּק

בִּרְאוֹתִי עָנָן יָרֵחַ מָלֵא וְכוֹכָב
סְבָבוּניּ אוֹהֲבִים לְלֹא תְּנַאי וְרָחָב לִבִּי
לְכָל כָּךְ נָמוּךְ לֹא נָתַנּוּ
הֵבִיאוּ
לְכָל כָּךְ גָּבוֹהַּ שֶׁקִּנְּאוּ הַקְּטַנִּים
כְּמִלָּה חוֹבֶקֶת לַטּוֹב שֶׁנּוֹתֶנֶת וּמְקַבֶּלֶת פִּי כַּמָּה
אֵין מִלִּים מְפֹאָרוֹת לֶאֱמֶת תְּמִימָה שֶׁמּוּבֵאת בִּצְנִיעוּת

בא משום מקום
נעצר במקום שאיננו
ממשיך ומתגעגע לשם

שיור

נלחמת מקלפי טארוט. לא ידעת להישכח בכוס יין אדום נדיר שניתך לגבינות מקנה ממרחבי שדות פרדסים וכרמים המסמנים שערי אופק לנירים שמצפים לקלוט גשמי מרחשוון ולהרוות גרעינים שנאגרו בסוף אביב משדות נצרבים ונטמנו בשלהי קיצים ארוכים לעת סתיו. את לא עזבת. מופיעה בהקיץ ביקשתי פליאה ונתת לי מילים ריקות כבוראת דבר מקלפי טארוט מתפארים בפשטות נדירה של כפרי איכרים וכנסיות צמודות למצבות מפוררות עם סמני נבואה צועניים כה רחוקים משורשי בשדות עמק

מיכאילוביץ' פיודור

מקשיב ל "מי זה דוסטוייבסקי" ורואה רק רכסים
ענוגות של שתי נשים לא מכונסות
פנימה לא חנוקות בבגד סתם מונחות אחת
תומכת יד תומכת לחי תומכת ראש, אני
מקשיב בתשומת לב, השנייה
נשענת קלה לה חטובה קיפול יחיד
מתנהל בבטנה מבטה חולם החוצה
אינה בחדר אינה בעיר פשוט אינה, גופה
רפה שמוט כל כך נינוח ופתאום ידה
מושטת לתיקה כרסה הרכה נעלמת שער
מסיטה בהינף כף יד מפוסקת
סוקרת האולם, מבטי נקלט ענייה בוערות
כבות
מחייכת

משאלת אהבה

מחפש אותה. אישה שטמון בה טעם האושר הכמוס של הרעות