כאב

מנסה להזדחל החוצה בשביל לא ליפול, כמו חול טובעני המחשבות טורפות אותי ככל שאני משתולל עליהן, לא מסביר. הידע של התישבות בעירה קטנה מרוחקת עם חיים של קמיצת יד של זריקת מילים בשפה שלי האהובה כל כך, אזרוק מילה ואקבל אפילו הדהוד קלוש שיספקני, די לי מהשקט האמריקאי. האם שלם אני כבר ללא אחיזה. מתי אדע להניח לבליל במוחי ולכתוב ולכתוב ולכתוב. כמו: מישפטים קצרים מטיפי מוסר ושולחי מסר לקורא זה או אחרת להצמדות לגורל. להשתבח בו. עד לטיפה האחרונה להבנה ולהערכה של התא המישפחתי, לאהבה אליו לכף עם ילדינו שינקו שד ונטמעו בעוריינו ושלנו הם. וכמה שזה טוב ומלא אחריות. הלו לשם כך התכנסנו, זוגיות, קידוש וברכה, התרגשות מאהבה, נכנסנו לפינות דחוקות ונפלטנו באושר מתפלא, בהכרה טיפסנו בחיים כמו בדרדרת מעיקה להצלחה, עוד ועוד. התרבינו והועומסנו עוד ועוד מתרחבים ללא הכרה דואגים ומקבלים נאבקים כובשים מחובקים. עצירה. אני זה לא מתאים לי, זה לא שייך לי, שטויות של תבוסה התכנסות של חלזון מרייר בהתרפקות עצמית אנוכית מרגיזה משפילה פוגעת, פוגעת בכל כך הרבה.

חייבים את הבחינה החניה ההתכנסות ההתחלקות, את נשיכת השפתיים את הכאב את ההתחלקות את הרצון ההערכה הכבוד למישפחה, מישפחה, מישפחה. מי שמנו לשופטים ומוציאיי גזר דין לפועל לאוהבים ויותר לילדים שנפגעים פשוט על לא עוול בכפם ובשביל מה לפרשן למה התבוסה למה האנוכיות למה ההתחבאות מאחורי לכאורה וההצתדקויות. חולשה, חולשה. בחינה ושותפות ובקשה ונעיצת עקב ומשיכה קדימה והערכה, הערכה לקיים למה שנוצר עד הלום, שאיפה ורצון מטורף לשמור את הקיים. פניה למעגל הפנימי, אין בריחה. אנו סובבים בנו ותלויים בנו. כל כך הרבה ילדים ומסביב ורכוש רוח וחומר קודש הקודשים. שלנו. אייך? ואסור אסור לפתוח לפרק, למשוך להתגבר לאהוב.