חבר: נקודותיים

אני כותב על שוטטות של שני זרים לגילוי צפונות הכלום החומרני לפני עשרות שנים. במרכז קניות קטן בצפונה של עיירת אוניברסיטה במרכז המערבי של ארצות הברית כרע ברך מוכר זריז לפניי מאוריסיו רוחס. ידידי הטוב שנירצח לאחר שנחטף שם בקולומביה ארצו. הוא התחתן לאחר שהסתובב בעולם. נפרדנו עם סיום הלימודים אך הוא לא שבע. יצא למסעות עולם.

 רצה להבין באירלנד למה אנשים כל כך אלימים בעבור דת. אצלינו אמר לי שידע שהמון חומר של עיתונות משחיר את החיים שהם בעצם רגילים. בבוגוטה, תמיד סיפר, אם תפנה לסימטה הלא נכונה השעון ילקח ממך עם היד או האוזן עם העגיל, אין ערך לכלום האמיתי, לערך החיים. מלבד הישרדות.

מה שמוריסיו אמר זה שזה כואב לו.

בחוות הניסיונות "נווה יער" קיבל הסבר על הכותנה ועיבודה, הכל ובצער לאחר שכל כך התרשם. אמר. אצלהם עדיין אוספים הכותנה ביד לשקים. כמו בימיי העבדות באמריקה בגלל העבודה הזולה והצורך לספק עבודה למיליוני אנשים עניים. 

מאוריסיו התחתן ונולד לו בן, שלח תמונות והיינו בקשר. אני כואב בליבי את החברות האמיתית הזו שלנו, של מאוריסיו ושלי. תמיד היה מגיע לחדרי ונאנח ומתפנק ומרגיש כל כך טוב אצלי. היינו ממציאים בילויים. בחיפה כשביקר הכי אהב לרסק פיירות טריים בבלנדר ולשתות תוך כדאי מיצמוץ של הנאה ונהנתנות. נראה שהכל היה מובן לו. הפשטות והיקר, העוני והעושר. בשניהם היה כמשקיף כבד ראש, כמנתח. היינו לוגמים ממיי האש Aguardiente, זיק קטן ואתה נידלק. זה היה בקבוק ענקי של ליטר מלבני עם פקק ותוית אדומים. שנינו התגעגענו לדברים שחשבנו שחסרים לנו, בטוח שלא דיברנו על להשאר ולהמשיך ללמוד, על לחיות בארה"ב. פשוט עד לשם לא דמיינו, לא דיברנו על בנות, דיברנו על בית. את החוסר הזה מואוריסיו מצא תמיד אצלי.

במול מאוריסיו רצה לקנות מגפיים לפניי נסיעת חופשה הביתה. הוא היה מבקר די הרבה בבית ותמיד חזר עם בקבוק מי אש ועוד דברים קטנים. האוטו שלו היה פיאט ספורט צהובה. במול הוא נכנס לחנות הנעלים היוקרתית, תמיד ידע לבחור ולהצביע על הסגנון, הנימוס, האוכל. לימד אותי על טיפים, לראות איכות, לאכול. שנינו לא היינו אכלנים רציניים. צ'ילי. מאוריסיו היה מעמיס חריף בהוד ועוד ומזיע עד דמעות ונהנה, עיניו צוחקות מצחו מים וכף ידו הימנית כמו משוט איתות מתנועעת מקיש אצבע באצבע, עוד ועוד חריף. בחנות המוכר מוציא כמה זוגות מגפיים בסבלנות, מציע גרביים עבות, דקות ופתאום כורע על בירכיו ועם אצבעותיו מלטף את הנעלים שלרגליי מאוריסיו ב  MINK OIL ומבריק אותן במטפחת ששלף מכיסו. המגפיים ניקנו גם השמן כמובן, אפילו אני קניתי ועדיין יש לי הקופסה שתכולתה משמשת לשימון והברקה של דבריי עור אמיתיים. נעליים או כובע בוקרים מאוסטרליה, חגורה מיוחדת של הילדים. עלה אז 1.09$ וכמובן תוצרת U.S.A.

בשיטוט כלום באחד מימיי הקיץ הגשומים כשהראות אפס, החלטנו לתדלק בשרות המלא, גשם זלעפות והבחור, הוא אדיב כרגיל ושואל אם למלא מלא ובאיזה סוג דלק והאם לבדוק שמן ומים. אנחנו מביטים אחד ברעהו ואומרים בטח, WHY NOT וכך הבחור בגשם זלעפות רטוב עד לתחתונים ויותר בודק וממלא ואדיב.

אני מודה למואוריסיו ומתגעגע אליו לתובנות שלו לעיניו הצוחקות. הוריו סיפרו שחטפו אותו וירו בו שבע פעמים, הוא נימצא בקצה השדה, ככה סתם מוטל.