תחנה אחרונה

אתמול נחתתי בלוד מאוחר, הייתה טיסה מתישה, כמה שורות מהסוף, המנועים רועדים, נוסע חולה, נחיתה בלונדון, מועבר לבית חולים, נשארים במטוס ישובים, ממריאים, לא, ממתינים, שינוי בהוראות טיסה מעל קפריסין, ממריאים. נירדם ולא, רואה סרט, מנקר, ארוחת בוקר… נוחתים. ממתינים ל"שרוול", זהו. יוצא, רכבת, תחנת השמונה, נזירה שואלת אם זו תחנת "דגון", בטח, הגעתי לארץ. קצ'ו, בית לחם הגלילית, בית, איזה יופי.

הקץ לנדודים,מאחסן תרמיל צד בחשש בוטח לזהו, רוגע. מוצא סמלים. ריח אדמה, מטוסים מרעידים רקיע, שם תמיד, קולות עמק, לך תסביר. כותב בשקט, כמו חוזר לרקע בטוח, Willie Nelson, באזניות לבנות של אורי, כאב בלתי מרפה געגועים חונקים. כל כך כבד הצער שאין לו הסבר מלבד סחרחורת רועדת מפחדת כי אין הסבר, נחמה, מין יאוש. בני שלי איננו ואני מחפש במילים ובוכה.

כאן נראה לי שהטוב והשליו ואתגבר להבין לספוג. אף פעם לא אקבל, אורי שלי.

פחד

 כל רצוני ידוע ואיין הגדרה לנורמלי, איין תור לשורה הנכונה, לשקט השליו ואפילו אדע מהו אותו רצון, כוחות אמתיים להגיע אותם מחפש אני כבר שנים, שנים ניתנות לספירה שאיין בידי העוז, הרצון או הכוח לבוא חשבון לפרק להתפרץ לשבור הכלים ולעשות מעשה. רך ועצור לבי ואנא אבוא, משלים אני ועוקף . כה מתגעגע לבני לאורי להתרגשות של השיחה לדמעות הגעגוע לרוך האהבה לעדינות הקשה של אורי, אורקה, צ'ופאקה.

המילים כל כך חלולות וסתמיות ואני רוצה למחוק, איין למחוק. פשוטה האמת של כאב ומי ימלל, אין בידי מספיק מלספר מלבחוש בצער המתגעגע לאורי אייני מאמין אייני רוצה וחסרים בי כוחות לשאיפה אולי לצדק עצמי, לתגלית של העתיד ואפילו הוא עכשיו הנה בא העתיד ונהפך להווה ונאלם ונעלם בעבר . בטני מתהפכת באמת של ביטוי זה. כל כך הרבה מילות תואר והשתיקה הנסוגה מנצחת. כמה כאב בלתי מוגדר ואני דוחף ומחבק ומשלים ומנסה להתמודד ובודק וצער אוחז בי ואני משלים ונבהל , אייני יודע, פשוט לא יודע