אתמול נחתתי בלוד מאוחר, הייתה טיסה מתישה, כמה שורות מהסוף, המנועים רועדים, נוסע חולה, נחיתה בלונדון, מועבר לבית חולים, נשארים במטוס ישובים, ממריאים, לא, ממתינים, שינוי בהוראות טיסה מעל קפריסין, ממריאים. נירדם ולא, רואה סרט, מנקר, ארוחת בוקר… נוחתים. ממתינים ל"שרוול", זהו. יוצא, רכבת, תחנת השמונה, נזירה שואלת אם זו תחנת "דגון", בטח, הגעתי לארץ. קצ'ו, בית לחם הגלילית, בית, איזה יופי.
הקץ לנדודים,מאחסן תרמיל צד בחשש בוטח לזהו, רוגע. מוצא סמלים. ריח אדמה, מטוסים מרעידים רקיע, שם תמיד, קולות עמק, לך תסביר. כותב בשקט, כמו חוזר לרקע בטוח, Willie Nelson, באזניות לבנות של אורי, כאב בלתי מרפה געגועים חונקים. כל כך כבד הצער שאין לו הסבר מלבד סחרחורת רועדת מפחדת כי אין הסבר, נחמה, מין יאוש. בני שלי איננו ואני מחפש במילים ובוכה.
כאן נראה לי שהטוב והשליו ואתגבר להבין לספוג. אף פעם לא אקבל, אורי שלי.
No comments:
Post a Comment