כּוֹחַ

זִיכְרוֹנוֹת שֶׁל כְּאֵב הֵאִירוּ אוֹתִי

לֹא בָּרוּר אוֹ מְמוּקָּד מֵהֵיכָן הִגִּיעוּ

זִיכְרוֹנוֹת שֶׁמְּכַוְּוצִים אֶת בִּטְנִי לִיבִּי כֹּה כּוֹאֵב

פַּחַד מִזְדַּחֵל לוֹ רוֹעַ מִתְגַנֵּב אֲנִי סוֹקֵר אֶת הַחִיצוֹן

בַּפָּנִים תּוֹהוּ זֵיעָה קָרָה וְרָעַד

תְּנוּ לִי תְּשׁוּבָה אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵינֶנָּהּ וְהַכּוֹל בְּיָדִי

הַאִם לִזְעוֹק לַשָּׁמַיִים בְּחִיפּוּשׁ נְקָמָה בַּכּוֹחַ לִטְעוֹן 

לִטְעוֹן אֶת גּוּפִי גּוּפָתִי בְּכוֹחַ חַיִּים כּוֹחַ אֱמֶת

הֵיכָן זֹאת הַדֶּרֶךְ

איש / גיל יהונתן גלעד, בחורף

ובכן הגיע העת לדון בעניין אהבה. בחלומות היתה מומצאת אהבה לאישה שכמותה. זכר רק את הישיבה הזקופה, החיוך המקשיב המבין המפרגן המבקר ובונה. הסתחרר מצווארונים לבנים מכופתרים לחזה שופע לתוך חצאית אדומה ולרגל משולבת על רעותה, נעלי עקב והכל צנוע חסוד וזהו, אין מה להוסיף, לגרוע. הדיבור החסכני בתחילה הפך לגעש שוטף למפל שלא להטביע אלא רק לנתב למקם, ביקש עוד. מחשבות איש שהתמקדו בה באיטיות נעימה לעיתים גברו עליו, היה פותח בהרצאה אין סופית שרק עכשיו מאז הסתיו הגלותי מצטער באמת על שטף המורל שכאילו מתאים לו ומנסה על אחרים. מטיף ללא ומיישם בעצמו בדחיפה, בלי הבנה.

אצבע ננשכת כאילו בביישנות אך היד רעותה מושטת קדימה בחצי סיבוב דורשת להסבר, פניה מחייכות ועינייה שובבות, החיבוק ברור ומועך. יושבים ומדברים. האיש מקשיב. אף פעם לא ידע אך עכשיו מבין שהרוגע היה מתוח ומבקש אותו אך גם את זה העלים באד. כך בימים אפורים מתקרבים לקור לח מכביד או בימים קפואים מלאי שמש נשקפת בבוהק צחור נקי ורך גילה את האמת ואינו יוצא מכך, פשוט לא. אולי פעם ראשונה שידע איש אהבה מהי, אמיתית. הקור חודר ללב משאיר חוסר אונים והיום לקראת חנוכה יש אור מיחד. מיד הייתה מתקיפה פסוק מהתנ"ך בציטוט מדברי חכמים בזכרון מחברותא, התמוגגת וכשפצחת בפרגון יצאת ברמת קול גבוהה שהרתיעה, התנצלות, התקפלות. חוסר הבנה.

כאן אני ניצב מול חירתות אין סופי במצב של יואלא, מי שיקרא מילות הבל אילו לא יבין כמוני למה אני לא נכנס כבר לסיפור, למה אני בניוטרל ולא עושה דבר, פשוט כלום. הרצון שלי הלא שלם בכלל לא לפגוע פגע בכולם ובי, בי, עם דגש ובלי.

ציר אוקסיד מעבר לתעלה, לתוך שטח מצריים

ציר אוקסיד

מעבר לתעלה, בתוך שטח מצרים

באותו יום היה חם, אבל לא יותר מידי. תפסנו פינה ליד גדר הבסיס, בבסיס חיל הנדסה אדוריים שכבר אי שם בגדה. על צלחות חד פעמיות לבנות ערכנו את ארוחת יום כיפור. אולי כופרים אולי צדיקים בגופיות לבנות מכנסי דגמ"ח מקופלות בגומי כמו שצריך מעל לנעליים גבוהות מצוחצחות.

פתאום החלה ההמולה שהפכה את עצלות הכלום בבסיס צבאי רדום לפעילות דחוסה אך לא ברורה. רק בחצות הגיעה שיירת רכבים אזרחים מגויסים ואנו שנינו נכנסנו לקבינה של משאית קטנה. המשימה, נסיעה לאורך הירדן באורות נמוכים, איתות לירדנים שאנו כן ערוכים ומוטב להם שלא יצטרפו למצרים ולסורים. באיטיות נסענו, השירה הייתה ארוכה ומסורבלת ומידי פעם נדחף רכב על ידי בעליו לשולי הדרך או ששבק ואולי בגלל מחסור בדלק. הנהגים היו מפוחדים או אדישים, כמו כל המילואימניקים שפגשנו במלחמה האכזרית. הנהג שלנו שתק רוב הזמן והיה מגיש לנו מידי פעם עוגיות מקופסת פח או עגבניות שרי קטנות ומתוקות שכאילו הוציא משקית ללא תחתית.

הייתי צריך להיזכר בו, בנהג, כשהגענו לרמה מאוחר יותר עוד נתקלנו במילואימניקים בצוותי טנקי שרמן עתיקים שנדחסו לתוכם רועדים וחלקם בוכים מפחד פצצות הזרחן ששמועה עליהן הסתובבה וכהרגל שמועות התנפחה לממדי חוסר אונים מייאש.

בימים הראשונים רדפנו אחרי קרבות עד לעומק שטח מצרים חצינו התעלה רואים מעבר לזוועות המלחמה. פקודות שניתנו הובילו לשום מקום עד שהצטרפנו לגדוד הסרבנים של הנדסה, 601. המפקד בדרגת סגן אלוף נכשל פעם כמונו, אחרוני הפלסים שפשוט לא בא לו לצאת לקורס ונותר צובע אבנים בכתום שחור. נעצרנו בציר אוקסיד במקום שרגל אדם לא דרכה מעולם. ידענו זאת כי הזבובים הגיעו רק כעבור יומיים כשלפנינו טוהר בלתי מובן של מקום שהאיר אותנו לעשייה. מאהל לתפארת הוקם. איש, חייל, זרוק באוהלו שהוטלא לרוב מציוד צבא מצרי שהושלם בשבועות הבאים כמו בטקס בגרות שבטי. בנוסף היינו עולים לדיונה שמעלינו למאהל שריון ומשנוררים מהם אוכל וציוד שחסר, אם לא הסתפקנו או לא שבענו, מעבר לדיונה הבאה שכן מחנה נ.מ. מצויד כראוי, חלווה ביצים ועגבניות טריות, אוהל הודי מיותר או דגמ"ח היו שללינו. מַעֲמָדוֹת, צבא!

כל ערב היינו מעמיסים ריו ענק בארגזי מוקשים נ''א, מוקשי "קרמבו" ונדחסים חמושים ומוגנים לזחל"ם מקרטע ואם לא נותר מקום היה דודג' קטן מצטרף והיינו מתיישבים על ריצפת המתכת נאחזים איש ברעהו מטלטלים בדרך לא דרך מה יותר קרוב ל "שטח האויב" ושם כדין, רק עם דגמ"ח עלינו מטמינים וחומשים המוקשים, מגדרים ומסמנים המקום ושוב מתקהלים לרכבים וחוזרים למאהל לחרופ לאורך יום בטל שמוביל לליל תכונה ידוע מראש. חיילים מצריים נטרלו המוקשים שאנו התמנו ואנו מטמינים חדשים והרי לכם טקס מלחמתי. בלילה השלישי קרה לי נס.

ככה, חיל

התחלתי לפחד אחרי הפעם שחימשנו את השד"מ עם מוקשי "קרמבו" ואני בגלל גבעה מטופשת הסתובבתי לתוך השורה החמושה שאני חימשתי לפני שניה, והמשכתי לחמש מבלי להבין שהרגלים שלי בתוך החלק החמוש. מזל שהמ'מ הרגיש בכך- סתם מזל . בטח היה מתפוצץ המוקש הבא. עברתי איזה עשרה או יותר, מוקשים חמושים. היינו מעוצבנים על החבר'ה שחרפו בריו ולא רצו לרדת לְחָמֵשׁ הַמּוֹקְשִׁים. עד אז הייתי מתנדב או עושה עבודה מהר ומבלי לחשוב הרבה העיקר לחזור ולשמוע במ"ק מה עם הנוזלים או מה עם החמים והטעים או לשמוע מוזיקה מרדיו ירדן או משהו כזה שמסמן את הגמר והזחילה בחזרה לבסיס כשאתה ישן כל הזמן והריו מטלטל אחרי הנ.נ או הג'יפ של הסיירים. אבל אז פתאום אתה מתחיל להזיע עם כל מוקש ואז התחלתי לחמש לפי החוק, 80 או משהו מוקשים וזהו – פעם גמרתי את שלי וחזרתי למשאית מחכה ליתר שיגמרו ושמענו מוקש מתפוצץ כמו נאד נפוח כזה מתוך האדמה קול מפחיד ומלוכלך עמוק כזה ואז החובש בנ.נ ילל, הפסיכי הזה, כל הזמן שדחפתי אותו, אבל אני אסור לי להיכנס לשד"מ, בכלל היה הרבה עד לשד"מ וצריך לדחוף את הבנאדם שצריך להציל אותך. אז לקחנו לו את החגור השמיכות והאלונקה ורצנו איתו וכשהגענו הוא כבר התאושש וחבש והיה בסדר. רק מלזכור שהטמבל דווקא הוא היה באותו לילה אומר שאסור לו להיכנס לשד"מ וכל השטויות הללו. קודם רצים עושים. אחר כך שואלים, קודם לא היה פחד כי ירו ותמיד היית נדבק לאדמה כמו שראית את הנקודה האדומה רצה לכיוונך, נדבקת לאדמה כמו פנתר. פעם קמתי וראיתי שאני לבד, שבעצם כולם הסתלקו ולא אמרו לי, שכח הממזר, אבל אתה מתנחם שדבר לא קורה או כשהדביל הזה טען שלכל כדור יש כתובת ונשאר לעמוד וכך המכה של המ"מ על הקסדה שהורידה לו דם מהאף הורידה אותו לאדמה שלא יפגע. ההוא שתמיד רצה להיפצע וביקש והתחנן וכבר תיאר לעצמו איך יפצע ויחזור הביתה – אבל הוא בסך הכול היה בן זונה  שנרדם ליד המ"ק  כשכולם עבדו וראו אותו חורפ וכשהתעורר אנחנו עוד היינו אשמים כי טען שלא הערנו אותו , נשבר מטיפוסים כאלו. אתה יכול לראות איך יש כזה שאף פעם לא תסמוך עליו- שמוק- תמיד מחפש את אותו תפקיד שישאיר אותו שומר מאהל תמיד יודע לספר שהחיל ההוא סחב או לא עשה משהו ורצה לצאת הצדיק המצליח- ידע להשניא עצמו על כולם ושנאתי את דרכו להסתדר כמשתמט בכל חור, דווקא היה תל אביבי, צפוני שכזה. אותו לילה כשהחזירו סוף כל סוף אש מהזלדה והמקלע של הסיירים אני שכבתי כרגיל מה שיותר קרוב לאימא אדמה אבל המש"ק ההודי ההוא שהיה שואל תמיד " מה 'תה מיבשל" חזר בדיוק מהבית ועדין היה בשוק מזה התהלך כמו בבית ורק צעקת הסברת ואחרי שעבר כדור מעלינו וקצת בניינו הואיל הנער להישכב כשהראש כל פעם מורם לראות אם הכול בסיידר.

כשראית הנקודה האדומה כבר היית מתחפר בתוך החול החם מהשמש ביום, כן, אז נשכבתי על מוקש נ.ט כמה מטרים מהשד"מ של הנ''א. שכבתי עליו הרבה הממזר בטח התחמם והתנחם שאני לא יותר כבד כי אז בטח היה צריך להתפוצץ ולהרעיש ולהתערבב עם מעיים ורידים עורקים אוזניים עיניים לעוף לשמים להשאיר שם נשמה מפוצצת ולחזור לאדמה יחד עם שאריות תחת ושער שכל רס"ר היה מאבד העשתונות לאחר שהיה צופה באורכו, לא חשבתי שהוא יתפוצץ היה לי נעים כזה שאני שוכב על מוקש- לא חשבתי בכלל שיקרה משהו. היינו הולכים עליהם כי לא כולם היו מסומנים במפה, נדדו... מוקשי נ"ט שונו טמנו ואחר כך הוצאנו אותם מקומטים, חלודים קצת בק''מ 101. אחד עם כדור בתוכו אחד לא חמוש אחד מגולה אחד מכוסה אחד מידי, כל אחד עם סיפור.

בפעם הראשונה אני חושב הייתי לבד בקצה השורה הראשונה, היה לילה חשוך לא ראית אפילו את עצמך, בלי נשק בלי חגור בלי כלום, סביבך ארגזי מוקשים ואחריך המוקשים החמושים, מאחור כרגיל כפי שידעת אייך שאומרים, האויב ומלפניך כוחותינו ופתאום ראית את הנקודה האדומה מתוך השחור מיד נצמדת אל בטנה והתחפרת אל בין ירכיה של אותה ילדה שרצית וחלמת להיות אצלה בחופשה הבאה, לא חשבת, רק הסתכלת לראות מתי יגמרו הנקודות שמביאות אחריהן את השריקה או האוושה של הכדור שבא אחרי הירייה. נקודה- ירייה, אוושה, נקודה ירייה שריקה, נקודות יריות, שריקה אחת באוזן- הוא היה קרוב.

לא ידענו מה זה עושה, הפחד היה רק מהתרשמויות של אחרים, כמו שזה נגמר קמת על ארבע והמשכת לחמש וגמרת שורה ושאלת אם יש עוד והמשכת וחזרת למאהל לחבילה מהבית ל"מאכלים" מעל מדורה שניזונה משברי הקרשים של ארגזי המוקשים. ישנת על משטחים שנשאו את ארגזי המוקשים שמרת את אוצרותיך בתוך ארגז מוקשים אכלת אוכל שחומם על שברי ארגז מוקשים שמך הופיע ליד מצבת ארגזי המוקשים שייצגו את מספר המוקשים מספר הטומנים את מספר מפרקי ארגזי המוקשים תמיד חיפשת שתי יתדות מיותרות למתוח סרט סימון סביב ארגזי המוקשים ולא מצאת כי הן סימנו את שורות המוקשים שהיו במרווחים מ'חבלים ישראליים' במיוחד למוקשים.

 

   

גשם- גשם סימן שלא יוצאים לעבוד, גשם סימן לטוב, כבר היינו על המשאיות, כן כולם, המוקשים ה "קרמבו", הטוריות, החבלים הישראלים, החגורים עם הנשק מתחת לספסלים היה ארגז עם אוכל והיו טיפות ובסוף זה בא, יוצאים וזה חזר לא יוצאים ושוב וחוזר והולכים לישון, להיות מוכנים לצאת ואתה חורפ באוהל על המזרון בצד של האין טפטוף ומקווה שזהו זה, הייתה שעה תשע בערב והם התחילו להשתולל כמו מנייקים, כמו אז ששכבנו כל הלילה מסביב למאהל מחכים ששוב יבואו ואולי נצטרך לירות. דבר שאפילו רצינו, לא יכולנו לעשות כי הנשק שהיה חשוד שכמקל ימלא תפקידו יותר טוב ואם היה יורה מעניין אם היינו יודעים איך ולאן. טוב שלא עמדנו למבחן. כן, הודיעו בתשע שיש הסכם הפרדה והם ירו צרורות והאירו את השטח- שמחה. אני נשארתי בשק שינה- ניזכר, איך שם בבסיס, באדוריים, כשאמרו שקיצרו השרות וכולם התחשבנו ושמחו- אני לא, לא יודע, אך לא הרגשתי דבר כי בטח חשבתי שזה לא זה. זוכר שנשארתי בשקט, עצוב. אז ישנו במיטה – לא חשבו שנישן בשק שינה על האדמה לתקופה לא קצרה.

על הרוב הייתי משתמט מלירות. אני זוכר שעשיתי חשבון בראש- מה היה קורה אם הייתי צריך לירות בעוזי ואחר כך ברומ"ט או ב  M-16 אייך הייתי דורך, מחליף מחסנית- מזל שלא הייתי צריך להתנסות אך תמיד ידעתי מה אעשה, תמיד אהיה לבד, היחיד ואלחם, אבל תמיד קיוויתי שלא יהיה צורך- בכלל- ובנתיים לא היה. תמיד הערצתי את האנשים שהיו צריכים כבר מיליון מלחמות ועברו וידעו אייך, אני לא.

כשהגענו לציר אוקסיד, היכן שהקמנו הנקודה, בתחילה לא היו זבובים. בטח לפנינו אפילו האדם הקדמון לא חיפש פה דבר.

והיה יום מופלא כשהD-9 התקדם באיטיות אלינו ואחריו קרטעה ניידת שק"ם.

 

 

ככה, חיל

התחלתי לפחד אחרי הפעם שחימשנו את השד"מ עם מוקשי "קרמבו" ואני בלי להרגיש בגלל גבעה מטופשת הסתובבתי לתוך השורה החמושה והמשכתי לחמש מבלי להרגיש שהרגלים שלי בתוך החלק החמוש מזל שהמ'מ הרגיש בכך- סתם מזל . בטח היה מתפוצץ המוקש הבא. עברתי איזה עשרה או יותר, מוקשים חמושים. היינו מעוצבנים על החבר'ה שחרפו בריו ולא רצו לרדת לחמש עד אז הייתי מתנדב או עושה עבודה מהר ומבלי לחשוב הרבה העיקר לחזור ולשמוע במ"ק מה עם הנוזלים או מה עם החמים והטעים או לשמוע מוזיקה מרדיו ירדן או משהו כזה שמסמן את הגמר והזחילה בחזרה לבסיס כשאתה ישן כל הזמן והריו מטלטל אחרי הנ.נ או הג'יפ של הסיירים אבל אז פתאום אתה מתחיל להזיע עם כל מוקש ואז התחלתי לחמש לפי החוק, 80 או משהו מוקשים וזהו – פעם גמרתי את שלי וחזרתי למשאית מחכה ליתר שיגמרו ואז התפוצץ מוקש כמו נאד נפוח כזה מתוך האדמה קול מפחיד ומלוכלך עמוק כזה ואז החובש בכלל טען הפסיכי הזה כל הזמן שדחפתי אותו , אבל אני אסור לי להיכנס לשד"מ, בכלל היה הרבה עד לשד"מ וצריך לדחוף את הבנאדם שצריך להציל אותך אז לקחנו לו את החגור השמיכות והאלונקה ורצנו איתו וכשהגענו הוא כבר התאושש וחבש והיה בסדר. רק מלזכור שהטמבל דווקא הוא היה באותו לילה אומר שאסור לו להיכנס לשד"מ וכל השטויות הללו. קודם רצים עושים אחר כך שואלים, קודם לא היה פחד כי ירו ותמיד היית נידבק לאדמה כמו שראית את הנקודה האדומה רצה לכיוונך נדבקת לאדמה כמו פנתר. פעם קמתי וראיתי שאני לבד, שבעצם כולם הסתלקו ולא אמרו לי, שכח הממזר, אבל אתה מתנחם שדבר לא קורה או כשהדביל הזה טען שלכל כדור יש כתובת ונשאר לעמוד וכך המכה של המ"מ על הקסדה שהורידה לו דם מהאף הורידה אותו לאדמה שלא יפגע. תמיד רצה להיפצע וביקש והתחנן וכבר תיאר לעצמו איך יפצע ויחזור הביתה – אבל הוא בסך הכול היה בן זונה  שנרדם ליד המ"ק  כשכולם עבדו וראו אותו חורפ וכשהעירו אנחנו עוד היינו אשמים כי טען שלא הערנו אותו , נשבר מטיפוסים כאלו. אתה יכול לראות איך יש כזה שאף פעם לא תסמוך עליו- שמוק- תמיד מחפש את אותו תפקיד שישאיר אותו שומר מאהל תמיד יודע לספר שהחיל ההוא סחב או לא עשה משהו ורצה לצאת הצדיק המצליח- ידע להשניא עצמו על כולם ושנאתי את דרכו להסתדר כמשתמט בכל חור.אותו לילה כשהחזירו סוף כל סוף אש הזלדה והמקלע של הסיירים אני שכבתי כרגיל מה שיותר קרוב לאימא אדמה אבל המש"ק ההודי ההוא ששאל " מה 'תה מיבשל" חזר בדיוק מהבית ועדין היה בשוק מזה התהלך כמו בבית ורק אם הסברת ואחרי שעבר כדור מעלינו וקצת בניינו הואיל הנער להישכב כשהראש כל פעם מורם לראות אם הכול בסיידר.

רק כשראית הנקודה האדומה כבר היית מתחפר בתוך החול החם ממאור שמש יום, כן, אז נשכבתי על מוקש נ.ט כמה מטרים מהשד"מ שכבתי עליו הרבה הממזר בטח התחמם והתנחם שאני לא יותר כבד כי אז בטח היה צריך להתפוצץ ולהרעיש ולהתערבב עם מעיים ורידים עורקים אוזניים עיניים לעוף לשמים להשאיר שם נשמה מפוצצת ולחזור לאדמה יחד עם שאריות תחת ושער שכל רס"ר היה מאבד העשתונות לאחר שהיה צופה באורכו, לא חשבתי שהוא יתפוצץ היה לי נעים כזה שאני שוכב על מוקש- לא חשבתי בכלל שיקרה משהו. היינו הלו הולכים עליהם אם לא היינו מסמנים את כולם, מוקשי נ"ט אילו שאחר כך הוצאנו אותם מקומטים, חלודים קצת, אחד עם כדור בתוכו אחד לא חמוש אחד מגולה אחד מכוסה אחד מידי, כל אחד עם סיפור.

בפעם הראשונה אני חושב הייתי לבד בקצה השורה הראשונה, היה לילה חשוך לא ראית אפילו את עצמך, בלי נשק בלי חגור בלי כלום, סביבך מוקשים ואחריך המוקשים החמושים, לפנייך כרגיל כפי שידעת אייך שאומרים האויב ומאחוריך כוחותינו ופתאום ראית את הנקודה האדומה מתוך השחור מיד נצמדת אל בטנה והתחפרת אל בין ירכיה של אותה ילדה שרצית וחלמת להיות אצלה בחופשה הבאה, לא חשבת רק הסתכלת לראות מתי יגמרו הנקודות שמביאות אחריהן את השריקה או האוושה של הכדור שבא אחרי הירייה. נקודה- ירייה, אוושה, נקודה ירייה שריקה, נקודות יריות, שריקה אחת באוזן- הוא היה קרוב.

לא ידענו מה זה עושה, הפחד היה רק מהתרשמות של אחרים, כמו שזה נגמר קמת על ארבע והמשכת לחמש וגמרת שורה ושאלת אם יש עוד והמשכת וחזרת למאהל לחבילה מהבית ל"מאכלים" מעל מדורה שניזונה משברי הקרשים של ארגזי המוקשים.

ישנת על משטחים שנשאו את ארגזי המוקשים שמרת את אוצרותיך בתוך ארגז מוקשים אכלת אוכל שחומם על שברי ארגז מוקשים שמך הופיע ליד מצבת ארגזי המוקשים שייצגו את מספר המוקשים מספר הטומנים את מספר מפרקי ארגזי המוקשים תמיד חיפשת שתי יתדות מיותרות למתוח סרט סימון  סביב ארגזי המוקשים ולא מצאת כי הן סימנו את שורות המוקשים היו רווחים מ'חבלים ישראלים' במיוחד למוקשים.

   

גשם- גשם סימן שלא יוצאים לעבוד, גשם סימן לטוב, כבר היינו על המשאיות, כן כולם, :המוקשים היו "קרמבו", הטוריות, החבלים הישראלים, החגורים עם הנשק מתחת לספסלים היה ארגז עם אוכל והיו טיפות ובסוף זה בא, יוצאים וזה חזר לא יוצאים ושוב וחוזר והולכים לישון, להיות מוכנים לצאת ואתה חורפ באוהל על המזרון בצד של האין טפטוף ומקווה שזהו זה, הייתה שעה תשע בערב והם התחילו להשתולל כמו מנייקים, כמו אז ששכבנו כל הלילה מסביב למאהל מחכים ששוב יבואו ואולי נצטרך לירות. דבר שאפילו רצינו, לא יכולנו לעשות כי הנשק היה חשוד שכמקל ימלא תפקידו יותר טוב, אם היה יורה מעניין אם היינו יודעים איך ולאן. טוב שלא עמדנו למבחן, כן, הודיעו בתשע שיש הסכם הפרדה והם ירו צרורות והאירו את השטח- שמחה. אני נשארתי בשק שינה- זוכר, שם בבסיס, באדוריים, איך אמרו שקיצרו השרות וכולם התחשבנו ושמחו- אני לא, לא יודע, אך לא הרגשתי דבר כי בטח חשבתי שזה לא זה, כן נשארתי בשקט, אז ישנו במיטה – לא חשבו שנישן בשק שינה על האדמה לתקופה לא קצרה.

אף פעם לא אהבתי לירות- גם היום- אני זוכר שעשיתי חשבון בראש- מה היה קורה אם הייתי צריך לירות בעוזי ואחר כך ברומ"ט או         ב  M-16 אייך הייתי דורך, מחליף מחסנית- מזל שלא הייתי צריך לנסות אך תמיד ידעתי מה אעשה ואף פעם לא רציתי לירות. כי מזה לא אלמד דבר, תמיד אהיה לבד, היחיד ואלחם, אבל תמיד קיוויתי שלא יהיה צורך- בכלל- ובנתיים לא היה. תמיד הערצתי את האנשים שהיו צריכים כבר מיליון מלחמות ועברו וידעו אייך, אני לא רוצה!

כשהגענו לציר אוקסיד, היכן שהקמנו הנקודה, בתחילה לא היו זבובים. בטח לפנינו אפילו האדם הקדמון לא חיפש פה נאדא.

והיה יום מופלא כשה D-9 התקדם באיטיות אלינו, אחריו קרטעה ניידת שק"ם.

א'

כְּבִישׁ נִמְתָּח דָּרוֹם שֶׁמֶשׁ עוֹלָה מִזְרָח

פּוֹנֶה מַעֲרָב וּבִמְעַט עַצְלוּת תְּבָרְכֵנִי

תּוֹכִיחַ שֶׁאוֹתָהּ אַחַת הִיא

דַּיָּה מְצוּיָה נוֹסֶקֶת אֶל מוּלִי

וּלְתוֹךְ עָבוֹת אֵקָלִיפְּטוּס תִּדְאֶה

פַּעַם בְּדִיּוּק בְּיוֹם רִאשׁוֹן הַהוּא

שְׁלִישִׁיַּית אַיָּלִים חָצְתָה דַּרְכִּי

רְבִיעִי בָּלַם בְּפֵרוּשׁ עָנָן אָבָק טָהוֹר

מִזְרָח נִירִים מִתְמַלְּאִים יָרוֹק

תַּפּוּחַ אֲדָמָה גֶּזֶר וּפַרְדֵּס מַבְרִיק הָדָר

מֵי קוֹלחִין יָרְווּם

צָפוּן שָׂדֶה נֵחְרָשׁ עָדִין לְזִרְעֵי תְּבוּאָה

"וְיֹאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא."

וּכְמוֹ גָּבְרוּ עַל עוֹנוֹת שָׁנָה וְזֶה כּוּלּוֹ חֲלוֹם

מטיב לכת

ידוע לי שתדמית רב משקלה והבקשה להרפות לנקות מחשבה גדושה בחשדנות וכך מקובעת התדמית יותר. שורו והביטו רבותי וגבירותי אחים ואחיות, אין ולא יתכן, חלק אנו במבוך העולם ועד מתי נירא וממה נפחד. האם לעולם נישא את עוולות העולם לטובת צדקת מצפוננו. מתי נשתחרר ובעוצמתנו נבטח. התורכי בסבך שלטונו, הבריטי בשיטת משילוטו ועכשיו בעשורים האחרונים צפון אמריקאים העתק הדבק חושבים שאנו. נשיל את העבר ולא נשכחו ורק אז נוכל להיות היום, הלו איין תסבוכת קפקאית וחניקת האזרח אלא מימים של לפני, די שבע העם ומאיתנו העולם, קומה התנער שבט ישראל, זקוף קומה למחרחרי עם, עוט על בית הנבחרים הצת אש הנורמליות, להבת העכשווי. גורו לכם צבאות פקידים המתראים במה אם! חזקים אנו חזקה האומה וחזקה המסורת, זהו! איומי חרון, הפחדות באויב, משמצות ממחנות ונתקענו בגטאות ושוב בנינו מרווחים והרוב שורדים בגמגום, מתחת, מתחת לקלגסות אנחנו הנוגסים בעצמינו ונמשכים להתקעות במחיאת כפיים של מנהיגים נלוזים ובני עדתם עיוורים ונותפי ריר שאם וקרוב יהפך לדם. הלך עליינו הלך

זֶהוּ שִׁישִּׁי

פָּשׁוּט הוֹלֵךְ עִם מִטְעָן כְּבָר עֲרֵמוֹת שֶׁל זְמַן

נֵעָלֵם מֵעַצְמִי מֵרָחוֹק בָּאֱמֶת טַלְלֵי עָשָׁן

מַבְטִיחַ לִמְרוֹחַ עַל פְּנֵי דַּף מִילּוֹת כָּלְשֶׁהֵן

מַחְשָׁבָה דֵּי מִתְרוֹקֶנֶת דִּמְיוֹנוֹת בְּשֶׁלָּהֶם

בּוֹדֵק אֶת עַצְמִי דֵּי מַזְנִיחַ הַפֶּרֶק הַהוּא

מַבְחִין שֶׁנִּתְקַע עַל מַסְלוּל שָׁטוּחַ כָּלְשֶׁהוּ

הָאֱמֶת מְעוּנְיָין לְהַחְנוֹת טְרִילְיוֹן שָׁנִים לִמְנוֹחָה

יוֹרֵד מִפַּרְשָׁנוּת שֶׁל נֵבִירָה בְּזֶה רַק חוֹסֶר בְּרָכָה

מַצְדִּיק עַצְמִי אוּלַי גֵּאֶה עַל לְקִיחַת הַכֵּן

אֲפִילּוּ יוֹדֵעַ שֶׁהֲלִיכָה בַּשּׁוּלַיִם מִתְקַנֵּא בְּאוֹמְרֵי אָמֵן

שֶׁלִּי - אִיתָקָה

אָשְׁרֵי רִיקוֹשֶׁט מֻתָּז מֵחוֹמוֹת הָעַתִּיקָה

מִמַּדְרֵגוֹת שְׁחוּקוֹת בְּצַעֲדֵי רְבָבָה

זוֹכֶה לְבַקֵּר בְּאִי שֶׁל יַעַד, דַּרְכִּי תָּמִיד מִתְאָרֶכֶת

מִשְׁתַּתֵּף בְּמַעֲרָכָה שֶׁל עִיר עוֹלָם

לֹא נָחָה.

מְלֻטֶּפֶת בַּאֲבָנֶיהָ הַנּוֹצְרוֹת יָמֶיהָ

לֹא בִּכְדִי פְּעִימוֹת לִבִּי נִנּוֹחוֹת

בְּהֵיכַל נְשָׁמָה,

כְּצִיּוּר בַּשָּׁמַיִם שֶׁרַק אֶל יָכוֹל לוֹ.

בְּהִנְהוּן לְעַצְמִי הוֹדֵיתִי כֹּה וָכֹה

עוֹד וְשׁוּב, עַל עוֹד יוֹם נֶחְלַם בְּסִמְטְאוֹתֶיהָ

אֵיךְ,

בְּהִסְתּוֹבְבוּת לְסִיּוּם מַסָּע טוֹב,

מְבִיאִים כְּאוֹת

נַהָג רַב אֱמוּנָה עֲטוּר כִּפָּה לְבַנְבַּנָּה, רַבִּי נַחְמָן כּוֹתַרְתָּהּ

חוֹלֵם מַרְאוֹת יוֹם,

גּוֹלֵשׁ כִּסְּאִי דָּרוֹמָה (הַבַּיְתָה)

גִּיל יְהוֹנָתָן גִּלְעָד

מַשְׁרוֹקִיּוֹת

אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁל שִׁלְשׁוֹם בָּא בְּדִיּוּק בְּשִׂישִׂי

שַׁחַר שֶׁל יוֹם מִתְבָּרֵךְ בִּקְרִיאַת גֶּבֶר תַּיְלַנְדִּי

בְּצִיּוּץ צִפּוֹרֵי דֶּשֶׁא שֶׁחֶלְקָן מִשְׁתַּקְּעוֹת חֲדָשׁוֹת,

כָּמוֹנִי

שָׁלוֹשׁ דּוּכִיפַת שְׁלוֹשָׁה דְּרוֹרִים חָמֵשׁ מַיְנוֹת כִּבְשֶׁלָּהֶן

רְבִיעִיַּת תּוֹרִים עִם יוֹנָה הוֹמִים

עוֹרֵב חַטְטָן נוֹסֵק לְכִוּוּן צֶמֶד דְּרָרוֹת קְרֵמֶר

מְשׁוֹרְרוֹת לָאוּלַי

גַּם בֻּלְבּוּל אוֹפְּטִימִי מְקוֹמִי נֶאֱחָז בַּחֲלוֹם,

עָנָן עַרְפִלִּי מַשִּׁיר טַל מַרְוֶה עַלְעַל

לֵךְ תֵּדַע, לְעַצְמִי אוֹמֵר,

לְפָחוֹת סֶנְטִימֶטֶר בִּנְסִיקָה

קַיָּם כָּאן

שֶׁל אֹשֶׁר

גִּיל יְהוֹנָתָן גִּלְעָד

שירה במדבר

אני יודע שאנו עוד
לא כל כך נאהבים
אוהבים או בכלל
מכירים
אך אם היינו
לא שמתבזבז הזמן
יש ממנו המון
אך כך הייתי בא אלייך
ומספר
או ביחד היינו חוזרים
ובהתלהבות מתחלקים
ובאושר מתחבקים
כי לסוף שבוע כזה
הספיקו
השמים
שלהם בטח
כתבו המון שירים
הספיקו גם כמה
שמהם היו המון
חיבורים
הספיקו אנשי רוח
שריגשו
אותי
מלאו אותי
הספיק הוד המדבר
סיפור המקום
השלווה והשקט
האושר
האוויר
שם
חיברתי לך המון
מילים
זו בזו ועוד
אך
מפזור רוחי
רובן פרחו להן
מיעוטן
נשזרו
ואני רוצה שתאמרי
כי יודע אני
שחלק מהן
אלייך הגיע
וחשבת
עלי
כך בהסך הדעת
מבלי להבין
וחיוכך
חמק
אני רואה אותו
עכשוו
תמיד