ככה, חיל

התחלתי לפחד אחרי הפעם שחימשנו את השד"מ עם מוקשי "קרמבו" ואני בלי להרגיש בגלל גבעה מטופשת הסתובבתי לתוך השורה החמושה והמשכתי לחמש מבלי להרגיש שהרגלים שלי בתוך החלק החמוש מזל שהמ'מ הרגיש בכך- סתם מזל . בטח היה מתפוצץ המוקש הבא. עברתי איזה עשרה או יותר, מוקשים חמושים. היינו מעוצבנים על החבר'ה שחרפו בריו ולא רצו לרדת לחמש עד אז הייתי מתנדב או עושה עבודה מהר ומבלי לחשוב הרבה העיקר לחזור ולשמוע במ"ק מה עם הנוזלים או מה עם החמים והטעים או לשמוע מוזיקה מרדיו ירדן או משהו כזה שמסמן את הגמר והזחילה בחזרה לבסיס כשאתה ישן כל הזמן והריו מטלטל אחרי הנ.נ או הג'יפ של הסיירים אבל אז פתאום אתה מתחיל להזיע עם כל מוקש ואז התחלתי לחמש לפי החוק, 80 או משהו מוקשים וזהו – פעם גמרתי את שלי וחזרתי למשאית מחכה ליתר שיגמרו ואז התפוצץ מוקש כמו נאד נפוח כזה מתוך האדמה קול מפחיד ומלוכלך עמוק כזה ואז החובש בכלל טען הפסיכי הזה כל הזמן שדחפתי אותו , אבל אני אסור לי להיכנס לשד"מ, בכלל היה הרבה עד לשד"מ וצריך לדחוף את הבנאדם שצריך להציל אותך אז לקחנו לו את החגור השמיכות והאלונקה ורצנו איתו וכשהגענו הוא כבר התאושש וחבש והיה בסדר. רק מלזכור שהטמבל דווקא הוא היה באותו לילה אומר שאסור לו להיכנס לשד"מ וכל השטויות הללו. קודם רצים עושים אחר כך שואלים, קודם לא היה פחד כי ירו ותמיד היית נידבק לאדמה כמו שראית את הנקודה האדומה רצה לכיוונך נדבקת לאדמה כמו פנתר. פעם קמתי וראיתי שאני לבד, שבעצם כולם הסתלקו ולא אמרו לי, שכח הממזר, אבל אתה מתנחם שדבר לא קורה או כשהדביל הזה טען שלכל כדור יש כתובת ונשאר לעמוד וכך המכה של המ"מ על הקסדה שהורידה לו דם מהאף הורידה אותו לאדמה שלא יפגע. תמיד רצה להיפצע וביקש והתחנן וכבר תיאר לעצמו איך יפצע ויחזור הביתה – אבל הוא בסך הכול היה בן זונה  שנרדם ליד המ"ק  כשכולם עבדו וראו אותו חורפ וכשהעירו אנחנו עוד היינו אשמים כי טען שלא הערנו אותו , נשבר מטיפוסים כאלו. אתה יכול לראות איך יש כזה שאף פעם לא תסמוך עליו- שמוק- תמיד מחפש את אותו תפקיד שישאיר אותו שומר מאהל תמיד יודע לספר שהחיל ההוא סחב או לא עשה משהו ורצה לצאת הצדיק המצליח- ידע להשניא עצמו על כולם ושנאתי את דרכו להסתדר כמשתמט בכל חור.אותו לילה כשהחזירו סוף כל סוף אש הזלדה והמקלע של הסיירים אני שכבתי כרגיל מה שיותר קרוב לאימא אדמה אבל המש"ק ההודי ההוא ששאל " מה 'תה מיבשל" חזר בדיוק מהבית ועדין היה בשוק מזה התהלך כמו בבית ורק אם הסברת ואחרי שעבר כדור מעלינו וקצת בניינו הואיל הנער להישכב כשהראש כל פעם מורם לראות אם הכול בסיידר.

רק כשראית הנקודה האדומה כבר היית מתחפר בתוך החול החם ממאור שמש יום, כן, אז נשכבתי על מוקש נ.ט כמה מטרים מהשד"מ שכבתי עליו הרבה הממזר בטח התחמם והתנחם שאני לא יותר כבד כי אז בטח היה צריך להתפוצץ ולהרעיש ולהתערבב עם מעיים ורידים עורקים אוזניים עיניים לעוף לשמים להשאיר שם נשמה מפוצצת ולחזור לאדמה יחד עם שאריות תחת ושער שכל רס"ר היה מאבד העשתונות לאחר שהיה צופה באורכו, לא חשבתי שהוא יתפוצץ היה לי נעים כזה שאני שוכב על מוקש- לא חשבתי בכלל שיקרה משהו. היינו הלו הולכים עליהם אם לא היינו מסמנים את כולם, מוקשי נ"ט אילו שאחר כך הוצאנו אותם מקומטים, חלודים קצת, אחד עם כדור בתוכו אחד לא חמוש אחד מגולה אחד מכוסה אחד מידי, כל אחד עם סיפור.

בפעם הראשונה אני חושב הייתי לבד בקצה השורה הראשונה, היה לילה חשוך לא ראית אפילו את עצמך, בלי נשק בלי חגור בלי כלום, סביבך מוקשים ואחריך המוקשים החמושים, לפנייך כרגיל כפי שידעת אייך שאומרים האויב ומאחוריך כוחותינו ופתאום ראית את הנקודה האדומה מתוך השחור מיד נצמדת אל בטנה והתחפרת אל בין ירכיה של אותה ילדה שרצית וחלמת להיות אצלה בחופשה הבאה, לא חשבת רק הסתכלת לראות מתי יגמרו הנקודות שמביאות אחריהן את השריקה או האוושה של הכדור שבא אחרי הירייה. נקודה- ירייה, אוושה, נקודה ירייה שריקה, נקודות יריות, שריקה אחת באוזן- הוא היה קרוב.

לא ידענו מה זה עושה, הפחד היה רק מהתרשמות של אחרים, כמו שזה נגמר קמת על ארבע והמשכת לחמש וגמרת שורה ושאלת אם יש עוד והמשכת וחזרת למאהל לחבילה מהבית ל"מאכלים" מעל מדורה שניזונה משברי הקרשים של ארגזי המוקשים.

ישנת על משטחים שנשאו את ארגזי המוקשים שמרת את אוצרותיך בתוך ארגז מוקשים אכלת אוכל שחומם על שברי ארגז מוקשים שמך הופיע ליד מצבת ארגזי המוקשים שייצגו את מספר המוקשים מספר הטומנים את מספר מפרקי ארגזי המוקשים תמיד חיפשת שתי יתדות מיותרות למתוח סרט סימון  סביב ארגזי המוקשים ולא מצאת כי הן סימנו את שורות המוקשים היו רווחים מ'חבלים ישראלים' במיוחד למוקשים.

   

גשם- גשם סימן שלא יוצאים לעבוד, גשם סימן לטוב, כבר היינו על המשאיות, כן כולם, :המוקשים היו "קרמבו", הטוריות, החבלים הישראלים, החגורים עם הנשק מתחת לספסלים היה ארגז עם אוכל והיו טיפות ובסוף זה בא, יוצאים וזה חזר לא יוצאים ושוב וחוזר והולכים לישון, להיות מוכנים לצאת ואתה חורפ באוהל על המזרון בצד של האין טפטוף ומקווה שזהו זה, הייתה שעה תשע בערב והם התחילו להשתולל כמו מנייקים, כמו אז ששכבנו כל הלילה מסביב למאהל מחכים ששוב יבואו ואולי נצטרך לירות. דבר שאפילו רצינו, לא יכולנו לעשות כי הנשק היה חשוד שכמקל ימלא תפקידו יותר טוב, אם היה יורה מעניין אם היינו יודעים איך ולאן. טוב שלא עמדנו למבחן, כן, הודיעו בתשע שיש הסכם הפרדה והם ירו צרורות והאירו את השטח- שמחה. אני נשארתי בשק שינה- זוכר, שם בבסיס, באדוריים, איך אמרו שקיצרו השרות וכולם התחשבנו ושמחו- אני לא, לא יודע, אך לא הרגשתי דבר כי בטח חשבתי שזה לא זה, כן נשארתי בשקט, אז ישנו במיטה – לא חשבו שנישן בשק שינה על האדמה לתקופה לא קצרה.

אף פעם לא אהבתי לירות- גם היום- אני זוכר שעשיתי חשבון בראש- מה היה קורה אם הייתי צריך לירות בעוזי ואחר כך ברומ"ט או         ב  M-16 אייך הייתי דורך, מחליף מחסנית- מזל שלא הייתי צריך לנסות אך תמיד ידעתי מה אעשה ואף פעם לא רציתי לירות. כי מזה לא אלמד דבר, תמיד אהיה לבד, היחיד ואלחם, אבל תמיד קיוויתי שלא יהיה צורך- בכלל- ובנתיים לא היה. תמיד הערצתי את האנשים שהיו צריכים כבר מיליון מלחמות ועברו וידעו אייך, אני לא רוצה!

כשהגענו לציר אוקסיד, היכן שהקמנו הנקודה, בתחילה לא היו זבובים. בטח לפנינו אפילו האדם הקדמון לא חיפש פה נאדא.

והיה יום מופלא כשה D-9 התקדם באיטיות אלינו, אחריו קרטעה ניידת שק"ם.