כבר להרגל היה לו, החמור שחש את מצב רוחו היה מאיץ בו באחוריו עם ראשו, קדימה ראובן, קדימה. הם היו מחוץ לאזור הסכנה. המסע החל חודש קודם. ראובן, שכנו יששכר ועוד ארבע זקנים שאליהם הצטרפו, לא הרבו בדיבורים. שלושה חמורים עמוסים לעיפה ושישה אנשים שכל מה שחיבר ביניהם היה הרצון לעזוב ולהגיע. לעזוב כפר קטן שבוזזים שלטו בו ללא רחם ולהגיע לקוו הגבול. שם, שמעו, חיים צעירים ומגינים על מדינה חדשה בארץ האבות. להיפרד לא היה זמן ואולי גם לא ממי. בית הקברות היה מלא קברים טריים ומי שנשאר הפך לצל, גם לא רצו להיפרד, לא יכלו. הארבעה הגיעו בחשכת הליל, יששכר שרק לו את האות המוסכם, אכפו את החמור, העמיסו עליו את שבחרו בקפידה והדרימו בהליכה ריצה לכוון ההרים, לא סובבו ראשם. עכשיו כשהחמור מאיץ בו, הניח ראשו בכפו. עייף היה, שבור. במסע הארוך נשארו רק הוא וחמורו.יששכר וארבעת הזקנים שאפילו לא ידע את שמם ומאין באו, אבדו בדרך. שניים מכדורי המרצחים ושניים נשמטה הדרך תחתם והידרדרו לתהום. יששכר פשוט מת לו, נשבר כך לפתע. ראובן קברו בחפזה, לקח אתו את המעט, האישי שמצא בבגדיו וחמק לחשכת הליל. קדימה, קדימה בדרך המובילה לגבול. כל מה שרצה הוא להגיע, לאהוב, לאהוב מחדש את החיים, את האמונה, לפסוע עם מישהי לחופה. מחשבות אילו החזיקו אותו לאורך כל המסע. כל החודש הזה רק המילה הזאת הרחיבה את מוחו, העפילה מעל כל מחשבות התבוסה והפחד, לאהוב. הצעירים במשלט לא הבינו את המלמול בפיו כשהתקרב לגדר נגרר באפיסת כוחות אחרי החמור, לאהוב. רק לוי שתמיד היה מקפיד על כללי הדת לעצמו מבלי לערב אחרים, נגש לראובן, חיבקו, הניחו בצל אוהל המרפאה ולקח את החמור לשוקת
תודה לדן נייגר, מנחה הסדנה לכתיבה יוצרת... המילים הן: הרגל, עייף, אהוב
התמונות: חמור נושא משא, איש וראשו בכף ידו וזוג פוסע לכוון שער מקושת
Subscribe to:
Post Comments (Atom)
No comments:
Post a Comment