סליחה

זיכרונות של כאב העירו האירו אותי

לא ברור או ממוקד מהיכן הגיעו

זיכרונות שמכווצים את בטני לבי כה כואב

פחד מזדחל לו רוע מתגנב אני סוקר את החיצון

בפנים תוהו זעה קרה ורעד

תנו לי תשובה אני יודע שאיננה והכל בידי

האם לזעוק לשמים בחיפוש נקמה בכח לטעון 

לטעון את גופי גופתי בכח חיים כח אמת

היכן זאת הדרך 

Elkins Park Free Library

. אתמול בספריה נערך ערב שירה, שבוע ראשון לאביב, החדר היה עמוס

המארגנת הפעילה התרגשה כל כך, פעם ראשונה שאני מוסיפה כסאות

יש קבועים שמנענים לשלום בהטית ראש של נזופי חיים ויש משוררים אורחים

בתו של יוזם ערבי השירה שאיננו עוד הגיע הערב וכולם מתרגשים, אישה מהודרת זקופת גב וראש

עיניה בוהקות מאושר כנה, חיוך רך בזויות פיה. מקשיבה. הטית ראש דקה לטובת המארגנת.

באישה כה אצילה אינך צופה כל יום.

האורח מקריא מדפים אויריריים, שירים סוראליסטיים רכים ואכזריים, איש גבוה הדור וממושקף

צ'ארלס בוקובסקי ידעתי. סיפר על עבודה בכיבשן ברזל על פסי רכבת וקשי יום. דם מתואר מהול בחיים

אחריו עלתה משוררת חוסה בקשיי אימא השרתת בבית ספר ובאב שמת מאבק אבסט. שערה נדחף אל מאחורי אזנה הימנית, לא שקטה, לא מרגשת.

אחריהם מוזמן הקהל

אחד ואחת מקריא מיצירתו חיבור אחד. ישנה התרגשות, ישנה שירה, ישנה אמת של עירה קטנה.

מיידע מסווג

עכשיו אני יושב בספריה של פרלמן, בית הספר יום יהודי שבעיירת מלרוז פארק שליד פילדלפיה הרחוקה וקורא על נחמה לייבוביץ שגדולה הייתה כמורה ופרשנית בתנ"ך כאישה צנועה באורך חייה וענקית בנתינה. מיד אצטרף כעוזר מורה לעיברית/פרשת השבוע/פורים לכיתת דרדקים חובשי כיפה רשלנית בכיתה א'. ליבי שוב הומה בגעגועים לעיר המופלאה שבה בכמעט עשור זכיתי להכיר כה הרבה שהרחיבו את ליבי בהיותם הם. פיצ'י המשורר שעשה וטוב עשה אך אבד לנו כמיתוך חלום, המורה העצוב מבצלאל שהתחלק ואוהב להתבודד בפאתיי מידבר. הרב המשגיח בפשטותו הדאגנית  לנו במאפיה ולשליחות שלעיתים נראת כטרחנית ובעיניי לא פשוטה, מובנת ואמיתית. בעל הבסטה נעים ההליכות שהסתיר סיפור גבורה סבוך. הבוכר  שסיים כולל בצפת אך אז היה מקפיד שנניח תפילין בחן ובכוונה כל שישי, דקות לפני כניסת שבת המלכה. הפרשן הידען שזועף תמיד בציניות מטרידה משולי תבשיל אורגני. קשישה האמריקאית שנרגנת על שאינה יודעת עיברית ומתנהגת כשאר האמריקאים אך מבטיחה שתמשיך ללכת לאולפן וכמה שיהיה קשה, עברית היא תדבר. מפתל המילים והמיצים מדוכן האתרוגים. בעל הצמה שלאחר סיבוב באומן הפך למאמין גדול, התחתן ונהיה אבא, בעל רציני ומטיף. סוחר ירקות שבאמתחתו פתרון לכל עונה שלא בעונתה, ליבול, רק ליבול. כך בהזיותי. וכמה אני יודע שלהרחיב צריך כי יש המון מה לספר. המון מילים על כל אחד. וליבי גואה וכל מילה נכתבת בהיסוס ובידע שמעבירה קמצוץ או פסיק מהקבלה שקיבלתי מכל אותם האנשים בירושלים המופלאה. ברק חיוך בעיניהם תמיד לקראתי, מקבל אני מהם אפילו יותר אולי משרצו לתת. אני יודע ולא מאוחר, לא, אני יודע. 

לכתוב

בספר הפנים המטומבל אחוז תזזית מובנת אך לא ניסלחת חולפים סיפורים במהירות, כך בחיינו. שימחה ועצב מתנגשים אצל כולנו, כמה סבוך זה. תמונות מבקשות תשומת לב מוטלות למסך ואני רוצה להפשיר קיפאון זה לעצור ולהרחיב ולהתענג, לפתל כל תמונה במילים לסיפור. ימים רבים ואפילו אות אינה יודעת להיכתב. לעיתים יש שטפון טוב.

עֵת אָבִיב

באותו היום חיים גורי נכנס למגדניה שהייתה ריקה מאדם, זקוף ונאה, חולצה בגוון המדבר. קנה את הלחמניות שעתיד היה לקנות בקביעות שבועית לאורך חודשים רבים.התרגשתי לנוכחותו. רק אחרי שחתם, חיים גורי, בסילסול נאה על ספך הקבלה ויצא לדרכו פרקתי את רגשותי לפני שאר העובדים שלא בדיוק הבנו על מה ולמה. מלמול השתתפות מסכים נשמע לאחר שפיזמנתי חלושות, באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו,  שיירות פרצו בדרך אל העיר.  בפעם השניה, בדיוק כשסיימתי 'הסבר' מפורט לאחת האימהות החרדיות מעובדות המגדניה שפיה היה מלא כנגד כל אותם השמאלנים המתירים כל הפקר. חתמתי במשהו כמו: " ואם אחד מיילדיך רחמנא לצלן יצטרך להבנה בענין הקהילה ההומו לסבית הרי שרק השמאל יעמוד לצידם" חתמתי ניסער. (וכבר נשכח הויכוח ועשור כבר עבר). חיים גורי ניצב בפתח ואני אליו: "חיים גורי הסופר והמשורר בדיוק סיימתי נאום שהיית מתענין לשמוע". והוא: " ומי כבודו"    אני: "בנה של רבקה חבינסקי מהעמק". הוא: "רק אתמול ניפגשתי עם הלל אחיה של דודתך ברוניקה היפה בנשות העמק שניפטרה מזה זמן". פסעתי למאחורי דלפק עמוס מאפים ולחצתי את ידו. ליבי הומה מהתרגשות מקרבת החולין שגילה אלי מאז.