עֵת אָבִיב

באותו היום חיים גורי נכנס למגדניה שהייתה ריקה מאדם, זקוף ונאה, חולצה בגוון המדבר. קנה את הלחמניות שעתיד היה לקנות בקביעות שבועית לאורך חודשים רבים.התרגשתי לנוכחותו. רק אחרי שחתם, חיים גורי, בסילסול נאה על ספך הקבלה ויצא לדרכו פרקתי את רגשותי לפני שאר העובדים שלא בדיוק הבנו על מה ולמה. מלמול השתתפות מסכים נשמע לאחר שפיזמנתי חלושות, באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו,  שיירות פרצו בדרך אל העיר.  בפעם השניה, בדיוק כשסיימתי 'הסבר' מפורט לאחת האימהות החרדיות מעובדות המגדניה שפיה היה מלא כנגד כל אותם השמאלנים המתירים כל הפקר. חתמתי במשהו כמו: " ואם אחד מיילדיך רחמנא לצלן יצטרך להבנה בענין הקהילה ההומו לסבית הרי שרק השמאל יעמוד לצידם" חתמתי ניסער. (וכבר נשכח הויכוח ועשור כבר עבר). חיים גורי ניצב בפתח ואני אליו: "חיים גורי הסופר והמשורר בדיוק סיימתי נאום שהיית מתענין לשמוע". והוא: " ומי כבודו"    אני: "בנה של רבקה חבינסקי מהעמק". הוא: "רק אתמול ניפגשתי עם הלל אחיה של דודתך ברוניקה היפה בנשות העמק שניפטרה מזה זמן". פסעתי למאחורי דלפק עמוס מאפים ולחצתי את ידו. ליבי הומה מהתרגשות מקרבת החולין שגילה אלי מאז.