מיידע מסווג

עכשיו אני יושב בספריה של פרלמן, בית הספר יום יהודי שבעיירת מלרוז פארק שליד פילדלפיה הרחוקה וקורא על נחמה לייבוביץ שגדולה הייתה כמורה ופרשנית בתנ"ך כאישה צנועה באורך חייה וענקית בנתינה. מיד אצטרף כעוזר מורה לעיברית/פרשת השבוע/פורים לכיתת דרדקים חובשי כיפה רשלנית בכיתה א'. ליבי שוב הומה בגעגועים לעיר המופלאה שבה בכמעט עשור זכיתי להכיר כה הרבה שהרחיבו את ליבי בהיותם הם. פיצ'י המשורר שעשה וטוב עשה אך אבד לנו כמיתוך חלום, המורה העצוב מבצלאל שהתחלק ואוהב להתבודד בפאתיי מידבר. הרב המשגיח בפשטותו הדאגנית  לנו במאפיה ולשליחות שלעיתים נראת כטרחנית ובעיניי לא פשוטה, מובנת ואמיתית. בעל הבסטה נעים ההליכות שהסתיר סיפור גבורה סבוך. הבוכר  שסיים כולל בצפת אך אז היה מקפיד שנניח תפילין בחן ובכוונה כל שישי, דקות לפני כניסת שבת המלכה. הפרשן הידען שזועף תמיד בציניות מטרידה משולי תבשיל אורגני. קשישה האמריקאית שנרגנת על שאינה יודעת עיברית ומתנהגת כשאר האמריקאים אך מבטיחה שתמשיך ללכת לאולפן וכמה שיהיה קשה, עברית היא תדבר. מפתל המילים והמיצים מדוכן האתרוגים. בעל הצמה שלאחר סיבוב באומן הפך למאמין גדול, התחתן ונהיה אבא, בעל רציני ומטיף. סוחר ירקות שבאמתחתו פתרון לכל עונה שלא בעונתה, ליבול, רק ליבול. כך בהזיותי. וכמה אני יודע שלהרחיב צריך כי יש המון מה לספר. המון מילים על כל אחד. וליבי גואה וכל מילה נכתבת בהיסוס ובידע שמעבירה קמצוץ או פסיק מהקבלה שקיבלתי מכל אותם האנשים בירושלים המופלאה. ברק חיוך בעיניהם תמיד לקראתי, מקבל אני מהם אפילו יותר אולי משרצו לתת. אני יודע ולא מאוחר, לא, אני יודע.