רֶוַח
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׂים הָמִישְׁקַפָיִם שֶׁלָּהּ וְלִרְאוֹת אוֹתִי
לְרֶגַע, לְיוֹם, לְיַד פֶּרַח, בַּמִטָּה מֻקְדָּם בְּבֹקֶר
גַּם אוֹתוֹ חָבֵר שֶׁאַחַר כָּךְ וְלִפְנֵי
הַשָּׁכֵן שֶׁזַּעַם
הַכַּלָּה כֹּל כָּךְ שְׂמֵחָה, גָּלוּ לִי אֶת מַרְאִי
בֶּטַח יֶשְׁנָן מִלִּים רַבּוֹת, מַרְאוֹת רַבִּים
רֶגֶשׁ שֶׁכְּמוֹ גַּלִּי הַיָּם
לְעַמּוּד מֵהַצַּד וּלְהַשְׁקִיף
פתיחה מסקרנת להתחלת סוף סיפור: במעלה ירכייך חלמתי יד-ג'אנגו ריינהרדט.
מה שרציתי לכתוב, מה שבאמת רוצה. זה לצאת ליער, מהיער.אך,
כמובן כהרגלי התיישבתי על סלע גיר כהה אזוב חום מתפורר גווע בלהט שמש, חיכחתי ישבני בו מיטיב ישיבתי משקיף למטה, יער? האם זה באמת יער אני הולך כבר שעות במישור רכס רוח מכה בי מאחור שולחת ענני אבק סבוכים אניצי קש משטחי קוצים והשמש קופחת, גרוני ניחר.
בסוף הלילה דקה לפני הזריחה וצלצול פעמון ההשכמה האכזרי פשוט חתכתי, פשוט ללא תכנון השמיכה על כתפי ובקבוק מים תחוב בגומי מכנסיי זחלתי אל מעבר לגדר הדוקרנית ידיי וברכיי שטופות דם, רצתי אל תוך כדור השמש, לא שמעתי שוב צלצול פעמון כשרוח בוקר דחקה בי במרוצתי מתערבלת בעקבותיי דוחפת אותי, קרעתי השמיכה לצעיף וכך כבר שעות אני בדרך. עוצר בכוח צמאוני ללגימת מים קמצנית והרוח דוחקת בי, דוחקת.
עכשיו כשאני יושב על הסלע בשיפולי הדרך מוסתר קמעה מהרוח המשתגעת אינני בטוח האם זה הצד של היער, הצד שסיפר עליו הנער מרוט הבגדים שהופיע אצלנו כך ודיבר ודיבר.
דיבר על יער שכולו ירוק וסבוך, נחל חוצה אותו בין עצים גבוהים ענקיים המסתירים את השמש הבוהקת הלא מרחמת.
התנערתי מחלום רדוד שינה מהדק שרוכי נעליי הגבוהות מברך עצמי עליהן. שם במחנה נעליים בקבוק מים ושמיכה שהגנה מקיפאון לילה צריבת שמש במעלה יום היו תשובה לכל השאר. כך שרדנו, נדמה לי וכבר אינני זוכר או בטוח בבלהה. זכרון, חלום, מה אין אחרי ההם הנוראים שאף פעם לא ראינו אך הרגשנו כה נורא את עונשם את גיחוכים עלינו אכזריותם, את אושרם בצר לנו.
הזדקפתי וללא מחשבה רצתי החלקתי במדרון נופל מתגלגל מחליק על צידי בולם נאחז בסלעים בשיחים קוצניים כולי שטוף דם וזיעה, דביק, עיני דומעות כאב ומאמץ, נבלמתי. צלעותיי מתפצחות אל מול גזע ענקי. השמש נעלמה כמו באוושה קלה של רוח, שקט. הנער צדק, צדק. קמתי מתפתל מכאביי גונח על מצע עשב ירוק, כה רך יודע. פכפוך של מים יעטפני, הנה, הנה.
נאחז מתקדם מורט עשבים נתפס לגבעולי פרחים צבעוניים מסנוורי צבעים שיכור, מריח העשב הנמרט יודע שהנה, מים. בטירוף לפתע, תלשתי עשבים משפשף פניי גופי כל אבריי. בוער בתשוקתי לשלווה להתאידות כאב בלב בגוף בנפש שהתנחל אותו יום ארור כשלא חזרנו. הסלע טס במורד וחצי מדרון אחריו סלעים עפר עצים ישר למרכז הכביש, נותרנו בצד הזה חנוקים.
גופי בער עיניי צרבו אך ידעתי, קדימה המים לשם אני חייב. התיישבתי נתמך בגזע ענקי מחוספס קליפה מתקלפת עוד קצת, עוד והצלחתי לעמוד. שמעתי, שמעתי את פכפוך המים רציף מרגיע קורא לי ונפלתי. שוב מתקדם בזחילה לקראת רחש מים נועץ מרפקים בשפע העשב דוחק גופי עוד ועוד, אייני מפסיק הכל ירוק סביב, שבע. כוחותיי אוזלים צובע הירוק באדום דם כהה מחליא מסריח זיעת פחד כאב אבדון, לרצון למטרה אפילו לשאלה. לאן, היכן המים? וההם, הלוטשים בנו עיניהם בשנאה כל עת בערב כשנזרקים שקים עלינו, שקיי צבא ירוקים כהים מלאי פחיות מזון ללא הבחנה. רק בשר דחוס שמן ולמחרת פירות צפופיי מתוק עד להקיא ואיתם ערמות עיתונים שהודפסו לפני שנים. שקים רבים הכילו פרטי לבוש. קולות צריחה רמות טירפו אותנו התמוטטתי בוכה לא יכולתי עוד היכן המים שוב תעתוע? למה ומה קורה.
התעוררתי בבהלה ידיי אוחזות מושכות בכוח את צעיף השמיכה, ראשי סנטרי קבורים אל תוך גופי כולי רועד נאנק איני מבין או מכיר עצמי. היכן אני למה כל קר, קר ושקט, שקט לוחש אימה, גופי צורב דואב כואב איפה כולם מילמלתי.
דפיקות עורקיי בלתי נסבלות רציתי לקום ולברוח. התמלאתי בגועל של עצמי, שתן וצואה נמלטו מגופי כאחת בשצף סירחון עז. מוטל הייתי עטוף מכונס גועה בבכי מכווץ ומותח גופי לאט, כל תנועה מזעזעת כאב כזה שנכנס ומתעצם בכל תנועת יישור, מעט גופי. כך מתקדם נסוג מעוצמת הגועל הדם האפר מעורבים בצואה ושתן שלי עצמי ומי אני אבל לא הרפיתי והעשב השופע הרך טרי הריח תחת גופי מרפד את מכאוביי כאילו מנקה ומחטא אותי את כולי מביא מזור רציתי להתרומם לעמוד על ברכיי לתמוך עצמי בידיי להתפעל לנשום לרצות לחיות ולא יכולתי כל נשימה לא הספיקה ראותיי גוועו חרחרתי דמעותיי חונקות יבבה קלושה שמעתי עצמי מרחוק, כה מרחוק מנסה לשאוף ואפי מלא אפר מהול בדם דביק מציף גרוני ופי נושך שפתיי אינו מרפה גופי נמק אין בי כלום נחרדתי פתאום למציאות. מאין יש כוח לאדם מהי גוויה שלא יודעת אחר כך נחרדתי. מים, מים נגעו בי קראו לי לפתע גופי נמתח ידיי שלוחות קדימה כפותיי נשטפות בקור מים שזורמים ואייני יכול לכרוע לשלוף גופי מעצמו. כולי במים ניסע כבד שוקע לקיפאון מנקה מרווה אחר חסר מתגעגע. רועד נעמדתי לפתע מזדקף ונופל מכה מנקה עצמי את כל גופי עם צעיף השמיכה ספוג מים מבריש עצמי עומד מתנדנד נופל וקם צובע המים סביבי בוורוד קלוש של דם גופי סרוט מטונף אך רווה מתחדש. כופפתי כולי כורע לתפילה על גדות הנחל יודע ומחכה לצריבת הקור המזדחל ובא. יודע שחציתי הגדר ובאתי ביער מריח את טינופת גופי מנסה ללעוס חופן עשב שתלשתי בלא משים, מי הם אותם האילו נאנקתי לועס ושוב העשב נחנק מצפיפותו בטני רועשת דורשת לא מרפה צדעות ראשי גונחות פנימה והחוצה הכאב אימתני ופתאום עצרתי. פחד המוות הקפיא דמי, מרעב מקור בכמה דם עלו לי פצעיי האם הם רודפים אחרי ולאן אמשיך מה מעבר ליער ואיך אמשיך איפה הם ואיך גידרו אותנו נזכרתי במכלאה בחוסר האונים בבעצם צרור אנשים חשדן עצל שאינו זז ואוכל תמיד היה, כן זהו העניין ומיד מתוך רעידות גופי מתופף בחושך מניף בידיי מחפש מתכנן למצוא הנעליים גונח לעצמי זה הכי חשוב כרגע, הייתי ממלמל כך, אני זוכר אין קור ולא רעב או סרחון רק הנעליים אוחז ומניף בתזזית צעיף השמיכה ולפתע הרגשתי. הנה השרוכים משכתי אלי שתי נעליים, נעליי הגבוהות ההן שאיתי שיצילו אותי נשכבתי על גבי מחבק אותן לבטני עמוק עמוק בבכי מאושר מבקש הצלה מבקש תשובה רוצה להגיד למישהו הכל שקט והמים מפככים בנהר מרגיע ומלטף כך נרדמתי.
רוח חמה נשבה ליטפה אותי התיישבתי נתמך לגזע עבות שורך נעליי מהדקן, תלוש נינוח ומנותק והלו יושב בצל עצים הכל ירוק חייכתי לעצמי נשנק.מיציי קיבתי מרעישים גועשים הקאתי בני מעיי עיסה ירוקה מסריחה והמחנק איינו מרפה. ראשי נאטם הזדקפתי דוחף עצמי כלפיי הגזע גופי דואב מיבב כמו תינוק חשבתי נתפס ליבבה לחדלון לרחמים נשמטתי ארצה זוחל למים דוחף ראשי ועוד ועוד מהמים.
פחדתי בטני קשורה מחוסר אונים שלי עצמי עכשיו על גבי, מעלי מעלה מעלה צמרות עצים ענקיים חוסמים עוצמת שמש שדלקה בנו במחנה במכלאה בנו, מי היינו מסתובבים בין קיר אפור גבוה מאיתנו מעוטר בגלגולי תלתליות נוצץ חודן בשמש מתעתע לגדר בקר שמוטה בצד ההוא בוהק השמש לאופק נוף אכזר לרכס אפור חסום לשם נמלטתי.
עכשיו כה מצומק מרגיש התיישבתי בשקט קורע עור התוף מלבד הזדחלות רכה של פכפוך מים הכל עמד שתק לא נשמתי לפני כל הירוק בעצם סוגר עלי בכמעט אפלה ידיי חרוצות נפוחות אדומות ואז הבנתי.
עלי לחזור לשם להבין לביחד הבדידות הזאת לנפצה להסתער עליהם להוכיח אותם להכיר אותנו להבין לכבוש את הדלות מולם לעמוד זקוף.
הכל ננעל לזה המעשה נעלמתי לעצמי בקבוק המים צעיף השמיכה חזרתי על עקבותי המצחינות מפירות טוהר הירוק הגזעים האדירים ובאחת הכל נקטע וללא מחשבה פרצתי לחום לשמש המכה לאבנים המידרדרות לאדמה הקשה הנתיב שהשארתי קרא לי לחזור חתרתי נגד הרוח החמה הלוהטת הרגשתי עטוף שלוות סוף, סוף שיתחיל שמחייב ולרגע עצרתי צופה למאחור, דבר לא ראיתי כלום של אופק בגליי חום רועדים שמנוניים. במישור הרכס השתופפתי נבהל אך מיד הזדקפתי גופי צורח מכאב הגוף הנפש לא ידעתי צעדיי נמרצים מצפה לא מבין מצפה מתריע בפניהם שיבואו יראו עצמם יכבלו אותי יעצרו ירביצו יחשמלו צעדתי נמרץ לגדר העלובה וכשהגעתי כפות ידי סגרו על חוט התיל בכוח דם החל נוטף ניספג באפר טיפה אחר טיפה. גל האנשים קרב אלי עוד ועוד וכמו נעטפתי, אצבעותיי לרווחה נישאו ידיי מעלה כמו כניעה כמו בשורה כמו תפילה עצרו כולם.
הכל הכה בי הימים האלו השבועות הארוכים כשדבר לא זז בשמש הטורפת כולנו שתקנו גררנו רגליים ביער, גם ביער מאז ששקע אבק המפולת כמעט ולא זזנו יום אחר יום. רק אז כששקי שמשונית החלו נזרקים אלינו עלינו זזנו שורכים רגליים כל אחד מכופף לתוך עצמו גבות מעוקלים צפופים מתחמקים לתוך עצמנו לבושה לחוסר האונים
לאט נפתח מעגל צעדים הססו אחורה כל הפנים אלי צרובות שמש סדוקות חום צרובות בקועות כאב. ידי כמו אחזו במרומים בכחול האפרורי המחלי, לא שמי תקווה. רציתי לומר להם עשב מים יבבה אחזה בי לא מרפה ידיי נשואות מעלה פועה צורח גועה בבכי נפלתי על ברכי נשמט.
אייך לא וויתרתי צרחה חדה מגרוני שוב נעמדתי,ידיי אוספות קהל החלתי מדבר מספר ומתוכם כמו שביב תקווה כה מוחשי קרב אלי הנער התיישב לרגליי הרגשתי את חיוכו ראיתי אותנו את המילה הִתְעַשְּׁתוּת, חזרנו אל עצמנו ותבוא פעולה.
אֲנִי לֹא מֵבִין הָלוֹ כְּשֶׁכְּזֶה מִתְפַּלֵּל זֶה מֵהוֹדָיָה מִיֵּאוּשׁ מֵחֹזֶק מֵחִדָּלוֹן וְתָמִיד מֵעֵין עַל שְׂפַת תְּהוֹם אוֹ עַל צוּק נִשָּׂא וּכְבָר כָּאן תֹּם לֵב חֲרִיקַת שִׁנַּיִם הֵאָחֲזוּת כְּבָר בְּמִלִּים הוֹדָיָה בְּהוֹד וְאַיֶּךָּ הַסְבֵּר לִי אֶת הַנִּדְרָשׁ אֶת הַיֹּפִי הַהִסּוּס וְחֹזֶק הַמַּעַשׂ אֶת הַנִּרְפּוֹת אֶת הֶחָלָל בַּבֶּטֶן אֶת גְּאוֹן הֵחָזֵה צֵא תַּסְבִּיר חֲתָךְ מְדַמֵּם לֵב רָחַב רִפְיוֹן כְּתֵפַיִם לְאַנְחַת רְוָחָה רֹחבָם לִנְשִׂיאַת הַמַּשָּׂא
אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָחַז בִּי, הִנֵּה דַּפִּים יְשָׁנִים מְלֵאֵי מִלּוֹת מְסַפְּרוֹת עָבָר (הָיִינוּ שָׁם מֵעֵבֶר לׇתְעֲלָהּ בְּצִיר אוֹקְסִיד בְּשִׁפּוּלֵי הַגִּבְעָה) זִנְּקוּ לְעֶבְרִי דַּוְקָא אֵלּוּ עַכְשָׁו
התחלתי לפחד אחרי הפעם שחימשנו את השד'מ (שדה מוקשים) עם מוקשי 'קרמבו' ואני בלי להרגיש בכלל, גבעה מטופשת, הסתובבתי לתוך השורה החמושה והמשכתי לחמש מבלי להרגיש (לדעת) שהרגליים שלי בתוך החלק החמוש
מזל שהמ'מ הבחין בכך- סתם מזל- בטח היה מתפוצץ המוקש הבא, עברתי איזה עשר (תלוליות) או יותר (של) מוקשים חמושים.
היינו מעוצבנים על החבר'ה שחרפו בריו ולא רצו לרדת לחמש. (עד אז) הייתי מתנדב או עושה עבודה מהר ומבלי לחשוב הרבה העיקר לגמור ולחזור לשמוע במ'ק מה עם הנוזלים או מה עם החמים והטעים- או לשמוע 'ירדו' או משהו כזה שמסמן את הגמר והזחילה בחזרה לבסיס כשאתה ישן כל הזמן והריו מטלטל אחרי הנ.נ או הג'יפ של הסיירים. אבל אז (אני) אתה מתחיל להזיע עם כל מוקש ואז התחלתי לחמש לפי החוק… 80 או משהו מוקשים וזהו- ופעם גמרתי את שלי וחזרתי למשאית מחכה ליתר שיגמרו ואז התפוצץ מוקש כמו נאד נפוח כזה מתוך האדמה קול מפחיד ומלוכלך. ואז החובש בכלל טען הפסיכי הזה כל הזמן כשדחפתי אותו, כן אני (כך כתבתי ממש), שאסור לו להיכנס לשד'מ ובכלל היה הרבה עד לשד'מ וצריך לדחוף את האדם שצריך להציל אותך, בחייכם. אז לקחנו את החגור השמיכות והאלונקה ורצנו איתו וכשהגענו הוא כבר התאושש וחבש והיה בסדר, רק מלזכור שהטמבל דווקא הוא היה באותו לילה אומר שאסור (היה) לו להיכנס לשד'מ וכל השטויות האלה- קודם רצים עושים אחר כך שואלים, קודם לא היה פחד כי ירו ותמיד נדבקת לאדמה כמו שראית את הנקודה האדומה רצה לכיוונך נדבקת לאדמה כמו פנתר, פעם קמתי וראיתי שאני לבד. בעצם כולם הסתלקו ולא אמרו לי. שכח הממזר. אבל אתה מתנחם שדבר לא קרה, או כשהדביל הזה טען שלכל כדור יש כתובת ונשאר לעמוד וכך המכה של המ'מ על הקסדה שהורידה לו דם מהאף שלו הורידה אותו לאדמה שלא יפגע. תמיד רצה להיפצע וביקש והתכוון וכבר תיאר לעצמו איך יפצע ויחזור הביתה- אבל הוא בסך הכל היה בן זונה שנרדם ליד המ'ג כשכולם עבדו וראו אותו חורפ וכשהעירו אותו אנחנו עוד היינו אשמים כי טען שלא הערנו אותו- נשבר מטיפוסים כאלו.
אתה יכול לראות איך יש כזה ( אחד) שאף פעם לא תסמוך עליו- שמוק- תמיד מחפש את אותו תפקיד שישאיר אותו שומר מאהל, תמיד יודע לספר שהחיל ההוא סחב או לא, צדיק… שנאתי את דרכו (כולם שנאו) להסתדר כמשתמט בכל חור. אותו לילה כשהחזירו סוף כל סוף אש, הזלדה והמקלע של הסיירים, אני שכבתי (התחפרתי) כרגיל מה יותר צמוד לאמא אדמה אבל המש'ק ההודי ההוא שאל "מה אתה 'תה מיבשל". חזר בדיוק מהבית ועדיין היה בשוק מזה התהלך כמו בבית ורק אם הסברתי ואחרי שעבר הכדור מעלינו וקצת בינינו הואיל הנער להשכב כשהראש כל פעם מורם לראות אם הכל בסדר.
כך, כשראית הנקודה האדומה כבר היית מתחפר בתוך החול החם מאור השמש ביום, כן אז נשכבתי על מוקש נ'ט כמה מטרים מהשד'מ, שכבתי עליו הרבה (זמן) הממזר בטח התנחם שאני לא יותר כבד (חמסא עלינו) כי אז היה צריך להתפוצץ, להתפזר ולהעיף ולהרעיש עם מעיים ורידים עורקים אוזניים עיניים לעוף לשמיים להשאיר שם נשמה מפוצצת ולחזור לאדמה יחד עם הדם עם שאריות תחת ושער שכל רס'ר היה מאבד את העשתונות לאחר שהיה צופה באורכו. לא חשבתי שהוא יתפוצץ היה לי מין נעים כזה שאני שוכב על המוקש- לא חשבתי בכלל שיקרה משהו, היינו הלו הולכים עליהם אם לא היינו מסמנים את כולם- המוקשי נ'ט האלו שאח'כ הוצאנו אותם מקומטים, חלודים קצת, אחד עם כדור בתוכו, אחד לא חמוש, אחד מגולה אחד מכוסה אחר מידי- כל אחד עם סיפור. (לך תדע… ).
פעם ראשונה אני חושב, הייתי לבד בקצה השורה הראשונה, היה לילה חשוך לא ראית אפילו את עצמך, בלי נשק בלי חגור בלי כלום. סביבך מוקשים נ'א (נגד אדם) ואחריך מוקשים חמושים, לפניך כרגיל כח שידעת איך שאומרים האויב ומאחוריך כוחותינו ופתאום ראית את הנקודה האדומה מתוך השחור מיד נצמדת אל אמא אדמה יותר מאשר נצמדת אל בטנה והתחפרת אל בין ירכיה של אותה ילדה שרצית וחלמת( אתנחתא לתראו מה זה:
האזנה לשיר הקלטות אחרות
You are my sunshine
My only sunshine
You make me happy
When skies are gray
You'll never know, dear
How much I love you
Please don't take
My sunshine away
The other night, dear
As I lay sleeping
I dreamed I held you
In my arms
When I awoke, dear
I was mistaken
So I hung my head and I cried
You are my sunshine
My only sunshine
You make me happy
When skies are gray
You'll never know, dear
How much I love you
Please don't take
My sunshine away
זה השיר שבדיוק נשמע עכשיו באוזני, נו נו, מציאות בוראת מחשבה קיימת. מי אותה אחת מי היא, נראה לי אני יודע, ומתת להיות אצלה (איתה) בחופשה הבאה, לא חשבת רק הסתכלת לראות מתי יגמרו הנקודות שמביאות אחריהן את השריקה או האוושה הזאתי של הכדור שבאה אחרי הירי. נקודה, יריה, אוושה. נקודה- יריה- שריקה, נקודות- יריות- שריקה אחת באוזן- הוא (זה) היה קרוב.
לא ידענו מה זה עושה, הפחד היה בך מהתרשמות (?) של אחרים כמו שזה נגמר קמת (רק) על ארבע והמשכת לחמוש וגמרת שורה ושאלת אם יש עוד והמשכת וחזרת למאהל. לחבילה מהבית למאכלים' המתבשלים מעל מדורה הניזונה משברי קרשים של ארגזי המוקשים.
ישנת על משטחים שנשאו את ארגזי המוקשים
שמרת את אוצרותיו בתוך ארגזי המוקשים אכלת אוכל שחומם על אש משברי ארגזי המוקשים
שמך הופיע ליד מצבת ארגזי המוקשים
שייצגה את מס' המוקשים את מס' הטומנים את מס' מפרקי ארגזי המוקשים
ותמיד חיפשת שתי יתדות מיותרות
למתוח סרט סימון סביב ארגזי המוקשים ולא מצאת כי הם סימנו את שורות המוקשים.
היו רווחים מ 'חבלים ישראלים' במיוחד ל ('שתילת' היום ט'ו בשבט ה'תשפ"ב) מוקשים.
גשם- גשם סימן שלא יוצאים לעבוד, גשם סימן לטוב, כבר היינו על המשאיות. כן כולם, המוקשים, היו 'קרמבו', הטוריות, החבלים הישראליים, החגורים עם הנשק מתחת לספסלים. היה ארגז עם אוכל והיו טיפות ובסוף זה בא. יוצאים וזה חזר, לא יוצאים ושוב וחוזר והולכים לישון- להיות מוכנים לצאת ואתה חורפ באוהל ( לבוש מלא) עם מזרון בצד של האין טפטוף ומקווה שזהו זה.
הייתה שעה תשע כשהם התחילו להשתולל כמו מניאקים, כמו אז ששכבנו כל הלילה סביב למאהל מחכים ששוב יבואו ואולי נצטרך לירות, דבר שאפילו ורצינו- לא יכולנו לעשות כי הנשק היה חשוד שכמקל ימלא תפקידו יותר טוב (כך) ואם היה יורה מעניין אם היינו יודעים איך ולאן- טוב שלא עמדנו למבחן, כן הודיעו בתשע שיש הסכם הפרדה והם ירו צרורות והאירו את השטח- שמחה. אני נשארתי בשק שינה. זוכר איך אמרו שקיצרו את השירות (לפני היום כיפור הזה) וכולם התחשבנו ושמחו- אני לא, לא יודע איך לא הרגשתי דבר בטח חשבתי שזה לא זה, כן, נשארתי שקט- אז ישנו (על) במיטה, לא חשבו שישנו (בתוך) שק שינה תקופה בכלל לא קצרה.
אף פעם לא אהבתי לירות, גם היום, אני זוכר שהייתי עושה חשבון בראש, מה היה קורה אם הייתי צריך לירות בעוזי ואח'כ ברומט או ב M16 איך הייתי צריך, מחליף מחסנית, מזל שלא הייתי צריך לנסות אך תמיד ידעתי מה אעשה ואף פעם לא רציתי לירות כי מזה לא אלמד דבר תמיד אהיה לבד היחיד ואלחם. אבל תמיד קיוויתי שלא יהיה צורך בכלל ובנתיים לא היה, תמיד הערצתי את האנשים שהיו צריכים כבר מיליון מלחמות ועברו (בשלום) וידעו איך (הרבה על החיים עצמם, נטו לדעתי) - אני לא רוצה!
(כך מסתיים היומן עם - הרבים, סיפור שמחקתי ויודע שנכון והיה עוד ועוד, ברמה, מילואים. שבבים ששמרתי ממחיקות תת מודע. לא מבין בדיוק)
דְּמָעוֹת אֵינָן מְוַתְּרוֹת עָלַי שָׁנִים חוֹלְפוֹת
דִּמְעוֹתֶיךָ הָפְכוּ לְשֶׁלִּי וְאֵינְךָ עוֹד
מִשְׁעוֹל דְּרָכֶיךָ הַקָּרוֹב שֻׁבַּשׁ בְּחָסוּת אוֹתוֹ יוֹם אוֹתָהּ מִלְחָמָה אֲרוּרָה
תֵּרוּץ פְּעֻלָּה נִזְנַחַת מְדוֹרוֹת נִשְׁכָּחִים
סְלַח לִי גַּם עַכְשָׁו כִּי אֵינְךָ עוֹד וְתָמִיד אַתָּה שֶׁלִּי כֹּה רָצִיתִי שֶׁתַּגִּיעַ חֲטָאִים כְּפֵרִי בֹּסֶר בְּטַעְמוֹ שֶׁנִּרְקַב לָעַד
תָּמִיד וְלֹא אֲוַתֵּר אֶת תֵּרוּץ הַנּוֹרָא
דִּמְיוֹן פָּנְיִךָ חִיּוּךָ נִצְחִי
עֵינְיִךָ בּוֹהֲקוֹת נֶצַח שֶׁעוֹבֶר
כְּהֶרֶף נִמְשָׁךְ שָׁנָה וְעֶשְׂרוֹת שָׁנִים
לִבִּי שׁוֹקֵעַ אַךְ נֶאֱחַז בְּטוֹב כְּשֶׁעֵינְךָ כֹּה גְּדוֹלוֹת וְחִיּוּכֵךָ לֹא עֲזָבַנִי בּוֹא בֵּין כֹּה זוֹֹ רַק הַמְלָצָה וְשִׁירִי בְּהִיָּה יָדַיִךָ מוּנָפוֹת וְחִכִּיתִי מַאֲמִין וְאַתָּה הֶאֱמַנְתָּ וְקָנוּ וְהָרְגוּ אֵין אַחֶרֶת לוֹמַר
"זה לא בגלל שלא היו לי בעיות, היו לי בעיות אלא שמאז ומעולם הייתי חסיד של מנגנון ההדחקה". כמובן ההוא נתקל בפרטי פסיכולוגית כבדרך אגב, תוך ניהול משא ומתן שאיינו קשור כהוא זה לטיפול ופגישות או עומס ותיסכול חרדה ומחנק תהייה או רייקנות…אך עדיין.
תָּמִיד עוֹמֵד הָרֶגַע שֶׁל לְבַד וְאַתָּה עַל שְׂפַת יָם כַּפּוֹת רַגְלְךָ גְּרוּבוֹת קָרוֹת וְהַמַּיִם בָּאִים וְהוֹלְכִים בְּרֹךְ בְּשֶׁצֶף וּכְשֶׁאַתָּה נִרְתַּע כְּבָר שָׁקַעְתָּ קִמְעָה קְצָת מְעַט וּלְעִתִּים כְּבָר נָטוּעַ אַתָּה וּמֵהַרְתִּיעַ לְאָחוֹר מְאַבֵּד שִׁוּוּי מִשְׁקָל וְכִמְעַט נוֹפֵל אֲבָל לָעֵט שְׁקִיעָה אַתָּה וְכַדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּסַנְוֵר הוֹד כַּתֹּם מֻפְלָא כְּכֹל שֶׁנֶּעֱלַם בָּאֹפֶק מוֹשֵׁךְ אוֹתְךָ קָדִימָה וְאַתָּה מִזְדַּקֵּף לִבְּךָ מִתְרַכֵּךְ וְאַתָּה בְּסַךְ הַכֹּל עַל שְׂפַת הַיָּם נֶהֱנֶה מֵחִסְפּוּס הַחֹל וּקְשִׁי הַצְּדָפִים נוֹשֵׁם עָמֹק וּמוֹדֶה וְשׂוֹנֵא אֶת לְבַד הַמַּחְשָׁבוֹת הַמִּזְדַּחֲלוֹת וְנֶעֱטָף בְּיֹפִי טֶבַע הַמְּרוֹקֵן וְכָל זֶה הָרֶגֶשׁ יִתָּכֵן בִּמְהוּמַת אָדָם וְאַתָּה נִקְרָע
למה נשאו רגלי אדם את כולו דוקא לרחוב זה ובשעה שכזו וזאת בניגוד למסלולו הקבוע בשקט ובמוכר. כלפי מעון ראש הממשלה צעדתי משים עצמי בניצב למכון ואן ליר שלא תטעו, דוכן הפתעות צפן לי מסע זה בין דקות ספורות.
חיילת שמנמנה ומוזנחת הופעה עצרה אותי, הניפה ידה בעייפות ללא מילים, סור אחורה לדרכך השועט קדימה, זר אתה כרגע, עכשיו נהיית.
שיירת מכוניות מבהיקות בשחור ממהרות פוצחות לתוך הרחוב תוך יללת סירנה וצרחות רמקול מאשרות הללא מילים והנפת היד. מילמלתי לעצמי ברוגז, מה ולאן עכשיו וכה שליו עד לפני שניה היה פה, עד כמה חשוב ואולי המון, הה? טסות הלימוזינות ואחריהן אוטובוס וגרר ואמבולנס, גוהרים מחלונות מושחרים גיבורי חייל עטופי חליפות כיאה ורוביהם שלופים. ודאי חשוב העניין!
מיד נזכרתי הלו כזו חוויתי (התרשמות חזקה שאדם מתרשם ממקרה שקרה לו)
בקניה לפני שנים ואכן על באמת נזרקתי באלימות רבה לשולי דרך אי שם על גדות השבר הסורי אפריקני (הנמשך אל מה נקרא ה- RIFT VALLE. שם גדל הכל טוב במיוחד עץ פולי הקפה), על ידי שיירת כבוד נשיא קניה דאז דניאל אראפ מוי.
כך כאן הוספתי ביני לבין עצמי, בעולם של תמיד נשאר אדם תמהה מה עוד? מה!
ובכן הנה השקט חזר כהרף עין ויום החורף האביבי נקי האוויר וזך ראות גילה לי את משה מולי הטוען שאף הוא אינו מבין איך נשאו אותו רגליו עצמו דווקא הנה ועכשיו.
הסכמנו בינינו שזאת סמטה שקטה שהמהומה מדי פעם מתפרצת בה בכעס בשם המשטר המתבצר בקצה זה הרחוב ושוב נרגעת וכך מצדיקה גובה יוקר המחיה בה ובכל הקרוי, המדינה.
משה המיוחד, כתב עימי אי אז במפגשי כתיבה יוצרת בירושלים. הנה ישר התמוגגנו על סיפורים שכתבנו, אני על שלו הוא את שלי, מחמיאים היינו מתמוגגים עיניינו בוהקות והילה ללא ספק עטרה ראשנו. מה יותר צריכים. נדמה לי נבוכים הרגשנו לפתע מזה העניין שכמה שעוד לשנו ודנו בהם בסיפורנו, הוא בשלי ואני בכתיבתו ועל זה יובל איש שאר רוח שידע ל'הוציא' מאיתנו אילו הן מילות חיבור ושירור מופלאות. שלנו כן, שלנו, תוך שהיה מניף את מובי דיק שהרמן מלוויל כתב באי אז בשנת 1851.
ולפתע נרתענו. לא משוחררים חשים עקצוץ קל של העמסת חיבת יתר על השני. הנה במקום להתחבק בזו בדידות אדם הגוברת, לאושר מילה, לתפוח על שכם לעידוד נשמה, נפרדנו במלמול ובחיוך נבוך מנומס ובטח במשפט יומי תפל ובטוח, בטוח שמלאים בטוב, מלאים.
הוֹ נֶפֶשׁ אָדָם חִנּוּכוֹ וּמִנְהָגָיו שֶׁמְּעֻגָּנִים בחוזקה בְּתַת מוּדָע וּבִדְיֹאֲבַד תָּמִיד שׁוֹאֵל לִרְצוֹנוֹ לְשַׁחְרֵר וּלְהִשְׁתַּחְרֵר כִּי מָה?!
נִרְאֶה לָאֹשֶׁר מִצְטָרֵף סֵבֶל שֶׁאֵינוֹ מַרְפֶּה.
לֹא מִתְנַצֵּל בְּפָנַי אוֹֹ בִּפְנֵי הַקָּהָל עִם כָּל הַהֲמֻלָּה הַמִּיָּדִית שֶׁנּוֹזֶלֶת מְטַפְטֶפֶת בְּזֶרֶם בִּלְתִּי פּוֹסֵק מַלְאֶה מַתִּישׁ עוֹד וָעוֹד וְהַדִּבּוּר הַמְּפָרֵשׁ וּמוֹסִיף הַיּוֹדֵעַ הַמַּחֲנִיק.
כָּךְ עוֹמֵד בַּתּוֹר עִם חָטִיף מָתוֹק וְקֶצֶף גִּלּוּחַ,
וּלְפָנַי הָאִמָּא הַזֹּאת בָּטוּחַ אִמָּא - מְמֻקֶּדֶת מַטָּרָה שׁוֹלֶפֶת מִיצְרָךְ וְעוֹד וְעוֹד נְחוּשָׁה וְיוֹדַעַת לֹא מְבַזְבֶּזֶת זְמַן. כֻּלָּהּ מְפֹאֶרֶת וּלְלֹא רְבָב בְּטַיְץ - מִכְנָסַיִם גְּמִישִׁים הַצְּמוּדִים לַגּוּף: צְמוּדוֹנִים.
מָה אִכְפַּת לָהּ נֹחַ לָהּ יוֹדַעַת אֵיכוּתָהּ מַטָּלוֹת יוֹמָהּ, שׁלְוָה וְנִמְרֶצֶת.
כָּכָה אֲנִי מֵאֲחוֹרֶיהָ בְּרִחוּף רֵיק שֶׁל הַמְתָּנָה. בּוֹהֶה וּלְפֶתַע זֶה מַגִּיעַ- מַבָּטְךָ נִצָּמֵד, גּוּפָהּ מִתְפַּתֵּל לֹא נָח.
מִצְרֵךְ נֶחְטַף, צְלִיל בַּר קוֹד וְעוֹד אֶחָד וְעוֹד וְעוֹד אַגָּסֵי חֲמוּקַי יְרֵכֶיהָ כְּמוֹ כִּשּׁוּף נָע גּוֹהֶרֶת מִזְדַּקֶּפֶת בַּחֲטָף מְנִיפָה גְּלִימַת שְׂעָרָהּ מַצְנִיעָה חִיּוּךְ יוֹדַעַת.
כַּרְטִיס נִשָּׁלֵף צְלִיל אִשּׁוּר נֶעֶלְמָה בַּדְּלָתוֹת הַהֵן הַמְּנַחֲשׁוֹת,
לֹא יָכֹלְתִּי. הִסְתּוֹבַבְתִּי לְתוֹךְ שֶׁפַע טוֹרֵף הֵנַחְתִּי הַמּוּצָרִים וְחָמַקְתִּי הַחוּצָה לָאֲוִיר מַקְפִּיא חוֹשֵׁשׁ לְהִתָּפֵס נֶחֱנָק בַּשְּׁטוּת בַּהַלְמוּת עֹרְקַי כְּאִלּוּ מַשְׁקִיף מַטָּה לְנוֹף עֵמֶק מִגּוֹבָה צוּק מְסַחְרֵר.
הכל מתבהר לי מעת שחר ומתנקז לרחוב כנרת במעלה גבעה לתנור סלילים הנלחם בקור רטוב מתקרה נוטפת אל שולחן מטבח דל מידות מוקף שני שרפרפים שנשאו אותנו לוגמי תה מהביל האיש ברעותו ועינייה דיבורה צניעות יופייה הנינוח לדמי כהתמכרות שסירב לה בחולשתו.
כמה חבל על שנינו. נזכר אני דואב.
בתחנה השנייה במעלה רחוב שם אבי נלחם עם גנרל שתום עין שידע הכול הייתה עולה שערה סתור ובגדיה רפויים נאחזת בקשת ידית הברזל כמו מנווטת ספינת אוטובוס לביתה אחר ליל עבודה דורש.
ימיי חורף 92' נשאו שלג וכבדות בהתעקלות הכביש שיחות לפתע מילאו מבוכת חלל וקרבו אותנו. שירה ופרוזה עליזות מילות סיפור ושמות משוררי בדידות פיסות נוף אליהן חולמים בגעגוע ולפתע.
ידה נשלחה וחפנה את לחי פרץ סומק חם האיץ לבי חייכה לפתק מבקש קרבה. ירדה עזבה ספינתי לדירתה לחוף שנת עמל עמוקה.
לא אחת נפגשנו אהבנו וכמעט הבנתי. ונחסמתי. נחשלתי.
אֶת אוֹתָם פְּעָמִים בָּהֶם בִּקְּשָׁה הַלְּבַד הַבְּדִידוּת.
מֻטֶּלֶת הָיְתָה עַל סוּסַת הַשּׁוֹמֵר כֵּן, מְחַבֶּקֶת צַוָּארָהּ רְפוּיָה שְׁבוּרָה מְמַלְמֶלֶת פְּסוּקְי אָבוֹת נִשְׁבַּעַת לַקְּבוּצָה שֶׁשׇּׂנְאָה.
זֵעָתָהּ מִתְעַרְבֶּבֶת בְּרֵיחַ הַסּוּסָה הַקּוֹצֶבֶת דָּהֲרָה מִתְרַחֶקֶת עוֹד וָעוֹד נִדְחֶסֶת לִסְבַךְ קִּדָּה שְּׂעִירָה לַעֲצֵי אַלּוֹן יוֹדַעַת סַכָּנָה מִתְנַשֶּׁמֶת.
פְּעִימוֹת בִּכְיָהּ לְרַעֲמַת הַצַּוָּאר חִדָּלוֹן רוּחַ כְּמוֹ עֲזָבוּהָ כּוֹחוֹתֶיהָ וְיָדְעָה אוֹתָהּ הִתְעַלּוּת רַק בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
כָּל אוֹתָם מְזִיעֵי שֻׁחִי נוֹטְפֵי זִמָּה חַשְׁדָנִים בַּאֲחֵיהֶם.
כָּךְ עָזְבָה אֶת הַגִּבְעָה שׁורָהלֶ'ה, בּוֹהָה בָּה יָדְעָה אָז שֶׁהָיְתָה זְקוּקָה לַזְּעָקָה וְעַכְשָׁו זוֹלֶגֶת נִשַּׁמְתָּ מִתְאַיֶּדֶת לָאֲוִיר הָעֵמֶק.
הֵיטֵב יָדְעָה שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁה עֲטוּיַת שְׁחֹרִים הִצִּילָה אוֹתָהּ, בְּטִפְּשׁוּתָהּ כָּרְעָה לְצַד הַסּוּסָה בְּעִקּוּל הַנַּחַל יָדְעָה שֶׁיָּבוֹאוּ.
הַצְּרָחוֹת הַבֶּהָלָה. הָעַרְבִיָּה דָּחֲפָה זָרְקָה אוֹתָהּ עַל הָאֻכָּף וְאוֹתוֹ נַבּוּט חָרַט גַּם בָּהּ וְגַם בָּהּ צְרָחוֹת כְּאַב וִילָלָה.
סוּסַת הַשּׁוֹמֵר יָדְעָה וְדָהֲרָה וְכָךְ כְּבָר כֹּה חָשׁוּךְ כֹּה עָלוּב בִּכְיָהּ נִטְרָף.
הַקְּבוּצָה הָלוֹ כָּל אוֹתָם נוֹטְפַי זִמָּה יִשְׁפְּטוּ לַחוֹבָה עֲיֵנֵיהֶם רָעוֹת.
ושׁורׇלֶ'ה יָדְעָה וְעָזְבָה, לָחֲשׁוּ עֵינֶיהָ כְּגֶחָלִים בְּשֶׁטֶף מַיִם גַּבָּהּ לִקְבוּצָה שְׁתִיקָה רוֹעֶמֶת.
הִזְדַּקְּפָה, גַּבָּהּ דּוֹעֵב שְׂעָרָהּ בּוּץ דָּם וּכְאֵב, מוֹשְׁכוֹת לַאוֹיִסָּהּ דָּחֲקָה בְּבִרְכֶּיהָ, לְשָׁם לֹא אֶחֱזֹר.
לִסְטִים וְצַדִּיקִים
בִּדְהָרָה לַכִּוּוּן הָרָחוֹק הַהוֹמֶה שֶׁחָשְׁבָה כְּנָמוֹשׁוֹת לְשֵׁם פָּנֶיהָ שֵׁם גּוֹרָלָהּ וְלֹא תִּבָדֵל. עִם הָרַבִּים תִּפְעַל.
זֶהוּ סִפּוּר עֶרֶב קָסוּם הַפּוֹתֵחַ עוֹד דִּיּוּן עַל יְפָיֵי הַבְּלוֹרִית וּמְסֻכׇּסֶי הַיָּדַיִם שֶׁלְּעֵת עֶרֶב מִקְשַׁת אֲבַטִּיחִים אוֹ שֶׂה פּוֹעֶה לַטֶּבַח הַשִּׁשִּׁי כָּשֵׁר הוּא וּמָגִנַּי הָעָם אָנוּ.
חַיָּבִים לָנוּ וּפֶתֶק נִדְחוֹס בַּכֹּתֶל מַעֲרָב וְיִשָּׁמֵר שָׁם עַד בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן דָּוִד הָלוֹ צַדִּיקִים אָנוּ.
חַנָּה בָּבְלִי
צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת מְהַלְּכוֹת לְפָנַי כֻּלָּן זַקּוֹת נְעוּרֵיהֶן בְּרוּרָה. חֲנוּטוֹת בְּמַדֵּי צָבָא מְצִיפוֹת חַיִּים מְשׁוֹבְבוֹת דִּמְיוֹן. נִשֵּׂאת לְגֹבַהּ יְרֵכֶיהָ פְּלָדָה עֲטוּיוֹת בַּחֲצָאִית חָאקִי בִּטְנָהּ נֶעֱטֶרֶת מִשְׁעָן לְשָׁדֶיהָ כְּצוּקִים כְּתֵפֶיהָ וּפָנֶיהָ כֹּה זַכּוּת. שְׂעָרָהּ גּוֹלֵשׁ מְעַטֵּר קָארֶה אֶת חִיּוּכָהּ רַךְ מַעֲנִיק שַׁלְוָה לְעוֹלָם כֹּה יָפִים פָּנֶיהָ עֵינֶיהָ שְׂמֵחוֹת מְנִידָה רֹאשָׁהּ מַטָּה לַחֲבֶרְתָּהּ פּוֹסַעַת לְצִדָּהּ כִּמְמַהֶרֶת לְהַדְבִּיק מְנִיפָה יָדֶיהָ בְּהֻסְבֵּר וְכֹל גּוּפָהּ בְּמַדִּים עַכּוּזָהּ כְּלֶחְיִי אַגָּס חָצוּי מַפְנָה גּוּפָהּ וּמִפְגָּשׁ יְרֵכֶיהָ הוֹ מִי יְשׁוּרֶנּוּ לְבֶטֶן שְׁטוּחָה לְזוּג שָׁדַיִם מְנַטְּרוֹת וּבְבָרוּר אוֹ בְּדִמְיוֹן פְּטָמוֹת עֲנָק מַזְקִיפוֹת אֵבָר מְרַחֵף לְצַוָּארָהּ כֹּה עָנֹג לִתְנוּכֵי אָזְנַיִם וּפָנֶיהָ כֹּה שׁוֹנוֹת שְׂעָרָהּ סָתוּר וּמִטַּלְטַל קָדִימָה לְהַסְתִּיר אַף מִתְעַכֵּל מֵעַל שְׂפָתַיִם כֹּה צָרוֹת מוֹטוֹת מַטָּה בְּחֵן נֶעֱדָר זוֹ לְזוֹ שְׁתִיֵּי עֲלָמוֹת כְּאַחַת הֵן נֶעֱלָמוֹת לְקָהָל חֲמוּרַת סֵבֶר שְׂעָרָהּ קָצוּץ מִצְחָהּ זַעַף עֵינֶיהָ חוֹדְרוֹת יָדְיֵיהׇ כְּמוֹ אַחֲרוֹן הָאַלּוּפִים תְּקוּעוֹת בַּחֲגוֹרָה אֲגוּדָלֶיהָ מְתוֹפְפִים בְּעַצְבָּנוּת מוּכָן לְהִשָּׁבַע שֶׁעָצְבָּעוֹתֶיהָ פְּנִימָה מְגָרְדוֹת בְּעֹנֶג שֵׂעָר עֶרְוָתָהּ נוּ פְּטָמוֹת זְקוּרוֹת מְנַקְּרוֹת חֻלְצַת מַדִּים גִּבְעוֹת עַכּוּזָהּ מְקַפְּצוֹת לִשְׁרִירִי
יַרְכֶּיהָ שְׂפָתֶיהָ מְלֵאוֹת זוֹעֲקוֹת פְּקֻדָּה אֶל מוּל חַיָּלִים חִיּוּךְ דַּקִּיק מֵלִּבָּהּ עֵינַיִם נִנְעֲצוֹת בְּךָ כְּמוֹ יוֹדַעַת מְגַחֵךְ לַחֲרֵדָתְךָ וּמִלְמֵל אֵיפֹה אַני
סְלִיחָה סְלִיחָה לֹא יָכוֹל נוּ בֶּאֱמֶת חַיֶּלֶת בַּחֲצֵרִים הוֹלֶכֶת כָּךְ עַל עוֹקֵם יָד שְׂמָאלִית אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה נוֹשֵׂאת תִּיק מִשְׂרָדִי שָׁחֹר כָּבֵד יָד יְמָנִית עִם טֵלֵפוֹן צָמוּד לְאֹזֶן מַרְפֵּק גָּבוֹהַּ מֵעַל לְאֹזֶן פָּנֶיהָ מִתְאַמְּצוֹת עֵינֶיהָ עֲגֻלּוֹת שְׁחֹרוֹת נְטוּעוֹת בָּאֹפֶק שָׁדֶיהָ לַחוֹצוֹת קָדִימָה פִּטְמוֹתֶיהָ זְקוּרוֹת כַּפְתּוֹר אֶחָד זוֹעֵק הַצִּילוּ אֲנִי לֹא מַחֲזִיק יוֹתֵר שֶׁהַשֶּׁפַע יִפְרֹץ חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי תִּיק בָּאִוְשָׁה מְאֻמֶּצֶת מְלַחֵךְ אֶת סַנְדָּלַי מַפְנׇה רֹאשָׁהּ אֵלַי סְלִיחָה בְּלַחַשׁ שְׂפָתֶיהָ מְלֵאוֹת לְשׁוֹנָהּ מִתְרוֹמֵם חִיּוּךְ אִידְיוֹטִי לוֹבְשׁוֹת פָּנַי מֵסֵב מַבָּט חָלְפָה לָהּ כְּבָר וְיַשֵּׁבְנָה מְמַלֵּא חוֹסֵם אֶת עוֹלָמִי מִכְנָס דַּקְרוֹן מָתוּחַ מִמֹּתֶן גְּבוֹהָה לְתַחְתּוֹן חוּטִינִי מְעֻטָּר תַּחֲרָה מְהֻדָּק לְתוֹךְ חֲרִיץ יַשְׁבָן נָד לְתוֹךְ עֵינַי טוֹרְפוֹת אוֹי עֶרְוָתָהּ מִתְּפִיחָה אֶת מִפְגַּשׁ יְרֵכֶיהָ אֲנִי נִשְׁבָּע שְׁלַחֲלוּכִית נְעוּרִים שָׁם לְאֹרֶךְ רַגְלֶיהָ כַּפּוֹתֶיהָ בַּזּוּג סַנְדְּלֵי שֹׁרֶשׁ נֶעֶלְמָה בְּכִפּוּף בִּנְיָן מִי יְשַׂמְּחֵנִי דִּמְיוֹנִי גַּלֵּי רֶטֶט גּוּפִי בּוֹהֶה לִשְׁמֵי תְּכֵלֶת עֲמֻקִּים אַחֵר הַצָּהֳרַיִם מִסְדַּר כְּנָפַיִם בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי כָּאן
בֵּנְתַיִם מְחַכֶּה מבחֲדַר אֹכֶל נַגָּדִים יוֹרֵד אִתָּהּ בְּמַדְרֵגוֹת חֲצָאִית חָאקִי שְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי נַעֲלֵי גּוֹלְדָה חֻלְצַת דׇּאקְרֹן מְשׁוּכָה פְּנִימָה לַחֲצָאִית מְהֻדֶּקֶת בַּחֲגוֹרָה צְבָאִית כְּחֻלָּה מִפַּעַם גּוּפִיָּה לְבָנָה חוֹבֶקֶת גְּרוֹנָהּ הוֹ שׁוֹבָבָה בִּצְנִיעוּת עַסְקִינָן פָּנֶיהָ יָפוֹת עַד כְּאֵב בּוֹהוֹת בִּי שְׂעָרָהּ שָׁחֹר קָשֶׁה אָסוּף בְּשָׁלוֹשׁ צַמּוֹת מְגֻלְגָּלוֹת אָזְנֶיהָ כֹּה רַכּוֹת עֲנוּדוֹת בַּזּוּג עֲגִילֵי פְּנִינָה קֶרֶן שֶׁמֶשׁ בּוֹהֶקֶת לְעֵינַי מוֹשִׁיט אֲנִי יָדַי לְכִוּוּנָהּ מָה אָחַז בִּי צִחְקְקָה בְּקוֹל רָם דִּלְּגָה שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת אַחֲרוֹנוֹת חָמְקָה לָהּ לַמִּסְדְּרוֹן אָפֵל 'מְגוּרֵי בָּנוֹת'
תִּשְׁאֲלוּ מָה יֵשׁ בְּלִנְהֹג אוֹטוֹבּוּס בַּסְּזִיפִיּוּת הַזּוֹ וְהִנֵּה הַיּוֹם אָסַפְתִּי דָּרְדַּקִּיָּם מִגַּן כָּזֶה בַּקִּבּוּץ הַהוּא וּמִגַּן אַחֵר בַּקִּבּוּץ הַזֶּה לצוזאמן שֶׁל כָּל גַּנֵּי הַחֶבֶל בְּאוּלָם גָּדוֹל בַּמּוֹעָצָה. יָרְדוּ וְנֶאֶסְפוּ לַחֲזָרָה וַאֲנִי יוֹשֵׁב רָם וְנִשָּׂא בְּכִסְאִי וְהִיא קְרֵבָה וּפְסֹקֶת שְׂעָרָהּ אָרֹךְ מֻטָּל לִכְתֵפִיָּה וְנֶאֱחָז בְּאָזְנֶיהָ מוּנָפוֹת לְשֵׁם עֵינַי מוּסְבוֹת וּמַבָּטָהּ אֵלַי בְּעֵינַיִם יְרֻקּוֹת גְּדוֹלוֹת צוֹחֲקוֹת מֵעַל לְאַף נִשְׁרִי לַשְּׂפָתַיִם בַּשְׂרָנִיּוֹת הָאוֹמְרוֹת "שָׁלוֹם לְךָ" לַצַּוָּאר אָרֹךְ נִשָּׂא מִכְּתֵפַיִם מִכְּתֵפוֹת דְּקִיקֵי בֶּגֶד גּוּף שָׁחֹר הוֹ אֵלֶי יָוָן בִּקְעַת שָׁדֶיהָ בּוֹהֶקֶת אֲגָלַי זֵעָה מַרְוִים תְּחוּשָׁה וְכֵן פְּטָמוֹת רַכּוֹת כֶּתֶר לְשָׂדֵי אֶם צְעִירָה בְּשָׂרָהּ חָנוּט לְמִכְנַס גִ'ינְס גַּבָּהּ טַלְיָה אֲלָלִי זָז אֲנִי בְּחֹסֶר שֶׁקֶט בְּכִסְאִי מֵטִיל עֵינַי מֵסֵב רָאשֵׁי וְהִיא הִיא אוֹחֶזֶת בָּזֶה הָרַךְ וְיַשְׁבָנָהּ כֹּה מְהֻדָּק בְּיִרְכֵי כְּנוֹצָה קְלִילָה חוֹלֵף יָדִי מְזַנֶּקֶת לְפֶתַח אִוְרוּר אֶצְבָּעוֹת מְשַׁחֲקוֹת בַּכַּפְתֹּר רַדְיוֹ וּמָה וּבֶאֱמֶת מָה לֹא לְעֹנֶג רַק אֻרְצֶה לֹא לִטְרֹף דִּמְיוֹן מֻתָּר תְּחוּשׁוֹת גּוּף הֵן חַנָּה בָּבְלִי פָּנַי בְּמִסְתּוֹרַי יֶרְכִייֳה לֹא אֶרְצֶה לִטְמֹן שַׁעַר עֶרְוָתָהּ לְהַעֲרִיץ לֹא אֹכֶל אוֹי נִבְחֶי יְפָיֵי נֶפֶשׁ אוֹי מִקְשָׁרַי חֲזִיּוֹת לְהַתִּיר אוֹי אֱמֶת צְרוּפָה לְעֹנֶג אוֹי מְנִיפוֹת בְּשֶׁלָּהֶן אוֹי מְשׁוֹבְבוֹת נֶפֶשׁ הֵנִיפוּ הֵנִיפוּ אָנוּ בְּיֶדְכֶן
אני שולח 'התבוננות'
מוּסִיקָה
נִשְׁעָן נִתְמָךְ הָרֹאשׁ כָּבֵד וְהוּא הָלוֹ מְחַפֵּשׂ לֵב זָהָב
מַגְבִּיר ווֹלְיוּם פִּי מֵאָה מוֹרִיד מְהִירוּת אוֹטוֹבּוּס לְשֵׁמוֹנִים קְבוּעָה
מִיָּד גַּב מִתְיַשֵּׁר
וּמְלֹא הָעַיִן מֵאִית שְׁנִיָּה חוֹצֵה צְבִי נֶגֶב בְּאֶחָת אֶל אֹפֶק
בְּקָצֵהוּ שָׂדֶה יָרֹק בֶּטַח גֶּזֶר
נִסְרַק הֶרֶף עַיִן תַּת מוּדָע
נִנּוֹחַ נִהְיֵיתִי
נִנּוֹחַ אֶל מוּל שֶׁפַע עֵשֶׂב יָרֹק צָהֹב
כְּרֶקַע
לְעֵץ מִתְרוֹמֵם פֵּאֵר נוֹף
דַּיָּהּ מַגְבִּיהָה רוֹם דּוֹאָהּ סוֹבֶבֶת
בְּנָחַת שֶׁל שֶׁקָּט
בִּטָּחוֹן שׁוֹלֵט
רוּחַ צוֹרַחַ שׂוֹרֵק מְיַלֵּל
שָׁמַיִם עֲמֻקִּים צוֹלְלִים הָפוּךְ
בָּרָק פּוֹצֵעַ אֹפֶק אָפֵל
רַעַם מַכְרִיז מַבּוּל שׁוֹטֵף
צִפּוֹר מַרְעִידָה נֶאֱחֶזֶת
עָנָף שׁוֹקֵעַ חוֹזֵר
צֱלִילַת טוֹרֵף
אוֹתָהּ מְהִירוּת
תָּהָה לֵב
