למה נשאו רגלי אדם את כולו דוקא לרחוב זה ובשעה שכזו וזאת בניגוד למסלולו הקבוע בשקט ובמוכר. כלפי מעון ראש הממשלה צעדתי משים עצמי בניצב למכון ואן ליר שלא תטעו, דוכן הפתעות צפן לי מסע זה בין דקות ספורות.
חיילת שמנמנה ומוזנחת הופעה עצרה אותי, הניפה ידה בעייפות ללא מילים, סור אחורה לדרכך השועט קדימה, זר אתה כרגע, עכשיו נהיית.
שיירת מכוניות מבהיקות בשחור ממהרות פוצחות לתוך הרחוב תוך יללת סירנה וצרחות רמקול מאשרות הללא מילים והנפת היד. מילמלתי לעצמי ברוגז, מה ולאן עכשיו וכה שליו עד לפני שניה היה פה, עד כמה חשוב ואולי המון, הה? טסות הלימוזינות ואחריהן אוטובוס וגרר ואמבולנס, גוהרים מחלונות מושחרים גיבורי חייל עטופי חליפות כיאה ורוביהם שלופים. ודאי חשוב העניין!
מיד נזכרתי הלו כזו חוויתי (התרשמות חזקה שאדם מתרשם ממקרה שקרה לו)
בקניה לפני שנים ואכן על באמת נזרקתי באלימות רבה לשולי דרך אי שם על גדות השבר הסורי אפריקני (הנמשך אל מה נקרא ה- RIFT VALLE. שם גדל הכל טוב במיוחד עץ פולי הקפה), על ידי שיירת כבוד נשיא קניה דאז דניאל אראפ מוי.
כך כאן הוספתי ביני לבין עצמי, בעולם של תמיד נשאר אדם תמהה מה עוד? מה!
ובכן הנה השקט חזר כהרף עין ויום החורף האביבי נקי האוויר וזך ראות גילה לי את משה מולי הטוען שאף הוא אינו מבין איך נשאו אותו רגליו עצמו דווקא הנה ועכשיו.
הסכמנו בינינו שזאת סמטה שקטה שהמהומה מדי פעם מתפרצת בה בכעס בשם המשטר המתבצר בקצה זה הרחוב ושוב נרגעת וכך מצדיקה גובה יוקר המחיה בה ובכל הקרוי, המדינה.
משה המיוחד, כתב עימי אי אז במפגשי כתיבה יוצרת בירושלים. הנה ישר התמוגגנו על סיפורים שכתבנו, אני על שלו הוא את שלי, מחמיאים היינו מתמוגגים עיניינו בוהקות והילה ללא ספק עטרה ראשנו. מה יותר צריכים. נדמה לי נבוכים הרגשנו לפתע מזה העניין שכמה שעוד לשנו ודנו בהם בסיפורנו, הוא בשלי ואני בכתיבתו ועל זה יובל איש שאר רוח שידע ל'הוציא' מאיתנו אילו הן מילות חיבור ושירור מופלאות. שלנו כן, שלנו, תוך שהיה מניף את מובי דיק שהרמן מלוויל כתב באי אז בשנת 1851.
ולפתע נרתענו. לא משוחררים חשים עקצוץ קל של העמסת חיבת יתר על השני. הנה במקום להתחבק בזו בדידות אדם הגוברת, לאושר מילה, לתפוח על שכם לעידוד נשמה, נפרדנו במלמול ובחיוך נבוך מנומס ובטח במשפט יומי תפל ובטוח, בטוח שמלאים בטוב, מלאים.
הוֹ נֶפֶשׁ אָדָם חִנּוּכוֹ וּמִנְהָגָיו שֶׁמְּעֻגָּנִים בחוזקה בְּתַת מוּדָע וּבִדְיֹאֲבַד תָּמִיד שׁוֹאֵל לִרְצוֹנוֹ לְשַׁחְרֵר וּלְהִשְׁתַּחְרֵר כִּי מָה?!
No comments:
Post a Comment