הכל מתבהר לי מעת שחר ומתנקז לרחוב כנרת במעלה גבעה לתנור סלילים הנלחם בקור רטוב מתקרה נוטפת אל שולחן מטבח דל מידות מוקף שני שרפרפים שנשאו אותנו לוגמי תה מהביל האיש ברעותו ועינייה דיבורה צניעות יופייה הנינוח לדמי כהתמכרות שסירב לה בחולשתו.
כמה חבל על שנינו. נזכר אני דואב.
בתחנה השנייה במעלה רחוב שם אבי נלחם עם גנרל שתום עין שידע הכול הייתה עולה שערה סתור ובגדיה רפויים נאחזת בקשת ידית הברזל כמו מנווטת ספינת אוטובוס לביתה אחר ליל עבודה דורש.
ימיי חורף 92' נשאו שלג וכבדות בהתעקלות הכביש שיחות לפתע מילאו מבוכת חלל וקרבו אותנו. שירה ופרוזה עליזות מילות סיפור ושמות משוררי בדידות פיסות נוף אליהן חולמים בגעגוע ולפתע.
ידה נשלחה וחפנה את לחי פרץ סומק חם האיץ לבי חייכה לפתק מבקש קרבה. ירדה עזבה ספינתי לדירתה לחוף שנת עמל עמוקה.
לא אחת נפגשנו אהבנו וכמעט הבנתי. ונחסמתי. נחשלתי.
No comments:
Post a Comment