צולע

כשאדם צולע במעלה הגבעה
חייבים לראות להבחין
צולע
אז מה, הרוב אם נודע בצירה על האמת
צולעים
כולם הולכים זקופים, יותר נכון רובינו
שיראו האחרים
ובזה התת מודע מתערב, לך זקוף
לא נעים
לא מתאים
הרוב טוב
בפינה טוב
שם טוב
תגיע
נגיע
ניגע

כֵּן

הַר נִשְּׂרָף. אֲנָשִׁים אֵינָם. בָּתִּים מֵפוֹיָחִים. בָּרוּר לֹא קַיָּם. גְּבוּלוֹת הֻתְּרוּ. בִּמְעַט. לִקְצָת. בְּרֹחַב. בְּחִבּוּק שֶׁל הַקְרָבָה בְּרוּרָה. בְּרָצוֹן. לֶהָבוֹת גָּבְהוּ. כִּלּוּ חַיִּים. יָרֹק פִּנָּה. לְאֵשׁ לִשְׂרֹף. לְרִיק שֶׁל תְּהוֹם. הָנֵדָע

רוחב

דניאל ואני קבענו להיפגש, אאסוף אותה מהבנק. אף פעם לא היו לי בעיות של זמן להגיע ותמיד דייקתי, אני עם יקיות מושרשת בלתי ניתנת לשליפה שזורקת אותי למסלול של תהיה ועמידה בזמן כמו רפרף לאור מנורה, עסוק ולא זז. הנה כך נחלמתי שוב. אני מטלפן לדניאל והיא בעצם כבר מחכה לי בחוץ רק כפסע למעלה. עד לאותו יום לא ידעתי שהבנק הוא שם והמשרד שם. כמו תמיד נתתי לדמיוני להחליט וכמו אבי לא רציתי לזוז מהחלטה הזויה, פרטית שלי בלבד. "לא ראית השלט" דניאל זועמת, היא בשמש כבר מלפני כי יודעת את בעית הזמן אצלי.
נסענו, יורדים בפיתולי דרך מיזרחה שתמיד כה עשירה במראות לשיחה על יופיו של טבע במיוחד לאחר שקיטורים ידועים נגרסו. אנו עוברים לנוף קסום, לשיירות מרעה שחוזרות למאהל, למכלאה לעת ערביים. כך אנו מכוונים את זמנינו, כשנגיע לחוף קלייה שמש תישק לפסגות הרים וכדור רותח יבותר ויעלם אל מעבר לירושלים כשבתל אביב עדיין יום.
הכל איטי והומה ברגיעה, המון מקום להמון ואכן ישנן המון קבוצות תיירים. מרוסיה, מקניה, מיפן, מקוריאה, מוועד עובדים בקרית שמונה. קבוצת פנסיונרים פותחת שולחן, אותה אנו מכירים ודניאל כבר בתוכם, מנתחת תבשילים זורקת הערה, מתלבבת עליהם. אני נסוג מצפיפות אל תוך מים שמנוניים שעוטפים אותי ומחבקים לאט בזרמים חמים וקרירים. כולי מתכסה במים מלבד עיניי שאת המליחות באם תתגנב, אגרש בדמעה. אוי דמעות, אותכן אוהב, כה מנקות, כה משתפות ומקילות.
בסוגריים אני ניזכר בסיפור על ימי חלוצים, ימי התחלות בצריף ראשון לגדות ביצות שיובשו, משפחות שנפרדו לגבורה של מלחמה שמרחוק צבועה ברצון להיבלע לתוכה.
שכוב על גבי נסחף לקו מצופים שרוי בחלום של פעם בדמיון מציאותי שלא יתגשם לעולם. והנה דניאל כולה עלי בטרוניות לתשומת לב ואנו לבור בוץ סמיך, דביק, כהה, כה שחור כה טוב. בקפידה אני מורח את דניאל ומעטר אותי, כל כולנו האפשרי. ידי אוהבות, אך אז לא ידעו להגיד ורוצות כל כך היום, רוצות ונרתעות. יכולות ונידחות, מסובבת בי ואותי דניאל. מרטיט לב, שאינו יודע וגם אז לא ניפתח במלואו, כשיָכֹל.
חותרים בידינו בכבדות מים ובגישוש כפות רגלים אל בין אבנים ובורות, מחליקים בבוץ מוצק כגושי בצק עטופים בשמן, במעלה חוף נסוג, יבש ורותח לברז מים מתוקים. קולה כפעמונים מתפצח בהנאה, אני עוטפה במגבת ונרעד בצינה ראשונית ומתמכר. בוץ נישטף בקילוחים ובקור מדומה אנו יורדים לכיסאות פלסטיק מתחת למטריות נסגרות בחבטה, השמש איננה עוד ואור של בין ערביים נעים צובע ענני צלינים בבגדים ציבעוניים ובתמהון ילדים. מליחות וחום מים מלוחים בעולם, דחיסת בוץ לשקיות, עויות של תדהמת כאב צורב שסיפרו עליהם, שמנוניות ומליחות שעוטפים להרגשה מופלאה. תמונות נלקחות ושירי הלל לשמחה צרופה. הו מי ישורינו, נגיעת חלום. רמקול מקרקש חובט באויר בשפות עולם למהר לאוטובוסים, לתחנה הבאה. זרזיף אור עדין ינחה אותם לקודש הבא במרוץ של תחנות תמימות צנועה שמאמינה בבן משיח.
דניאל מנפנפת בגופה בקלילות ועיניי אינן שבעות. בדיבורה וצחוקה מאיצה ודוקרת בקלילות דחוסה שרק שלה היא. דניאל

Innocent

Years ago on a safari I discovered a flower
And never was content
Pollen I carried like a goat in narrow paths
Aware was not I
A decade away of beauty increasing
More of that nectar I inhaled
Never knew I am infected and elevated
Heaven in a flower aroused
Hidden in the rush of life
A seed caught on my trails sprouted
Safari flower rooted in my heart
Through my veins my mind my senses
I falled in love petals are hugging me
At night covering me poignantly
Wonder flower nourishes me
It's origins I know I live

לא נישכח ולא ניסלח

יום השנה ה-15 להירצחו של יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון חל היום, יום רביעי, י"ב בחשוון תשע"א, 20 באוקטובר 2010

לזכור ביחד לשמור על התקוה

טיוטא

שבת
לקראת צהריים
הלכתי לעיר העתיקה בדרכי עפר, מדלג מעל מדרגות שבורות, שחוקות צעדים מלווה בריח תאנים, רימונים אדומי לחיים, עצי תות ענקיים ירוקי עלים, הרדוף פורח בוורוד ושיחי קיקיון לא בטוחים.המעלה מוצל בענפיי אורנים ומרופד במחטים שריחם המשכר ממלא האוויר. את הכנסיות ראיתי מאחור ולקבר המלך הגעתי מגבו מתכופף לקשתו. תפילה וריח טושנט שרוף, דבקות נשים מפה וגברים משם מרטיטה האויר עם צלצול פעמוני כנסיה ושירת מואזין. לאורך סמטאות בין מאמיני אל אחד ונושאיי בשורה שונים ריחפתי כאילו נישא על גליי אדם. עולי רגל סמוקיי פנים מאירופה של פעם, צמי רמאדן בשמלות מאמינים, ילדים לבושיי בגדי חג עם אמהות עטויות שפע בגדים ומוסתרות פנים, מפוארי זקנים עטופי טליתות ומאחוריהם אמהות מהודרות בבגדיי שבת מלוות ברוב בנים ובנות שלפי סדר עוזרות לצעירים מהן. איתי נחילי אדם דובריי כל שפות עולם, לבושים כרצונם מתפתלים ונסרגים נצפים על ידיי חיילים ושוטרים דרוכים, יודעי אמת על זרם זה השוטף כאחד אך כל כך מופרד על ידי יחידים, ניזוני זדון נושאי זרעי רשע.
נפלטתי לסמטה צדדית בודדה שוממת ומאיין הגיח צעיר ניצמד אליי קילל את אימי וזרק "עליהום" לתוך אוזני ונעלם, שחו כתפיי, נעצבתי, נעטפתי דממה לשניה וחזרתי לסמטאות הדחוסות אדם חותר ליציאה, לשער ממנו נכנסתי. אך כמו להוכיח, נחסם השער לרגע על ידיי קבוצת תיירים צוחקת מלוכסנת עניים מצטלמת עם שלישיית צעירים בבגדי אזרח. עטויי רובים צבאיים חמושים בכוונות ובאביזריי קרב כראויי. חיילים בחופשה צוהלים למהומת תשומת הלב, רק שלאחד מהם מתחת לרובהו הצלוב לחזהו התנוסס אגרוף קפוץ, מוסבר בכתוב- כהנא צדק, צהוב על ירוק. חזרתי לביתי בשכונה חצויה מעורבת. מלא בנפש ושואל לתקווה, יודע שקיימת

"99 Miles From L.A."

(H. David, A. Hammond)

Keeping my eyes on the road, I see you.
Keeping my hands on the wheel, I hold you.
99 Miles From L.A., I kiss you, I miss you, please be there.
Passing the white sandy beach, we're sailing.
Turning the radio on, we're dancing.
99 Miles From L.A., I want you, I need you, please be there.
The windshield is covered with rain, I'm cryin'.
Pressing my foot on the gas, I'm flyin'.
Counting the telephone poles, I phone you.
Reading the signs on the road, I write you.
99 Miles From L.A., we're laughing, we're loving, please be there.
Counting the telephone poles, I phone you.
Reading the signs on the road, I write you.
99 Miles From L.A., we're laughing, we're loving, please be there.
זמר געגועים אהוב, יפה יפה בעיני
אני תמיד בנסיעה המצפה הזאת ומתרגש מחדש

עוד 20 מספרים

בדאר ביום א' 20 מספרים קדימה, ראיתי אותה באשנב
נאה שלווה בין ארבעה מקבלי קהל, מסבירה ברוגע ובנועם
לעיתים עומדת ואחר כך יושבת
ואני
נטוע במחברתי כותב מילים ומציץ וצופה ומתרגש
נפעם
מבקש לשלוח ספר בדלפקה ולקבל מכתב רשום מידה
להגיד לה את יופיה
דקות חולפות ואני ממוגנט להלנה, פניה, שערה הרב, דרכיה
האם המראה קיים
ופתאום
דממה
שני אשנבים פנויים.שלה ושל שכנתה
אין דינג או דונג
והקהל צופה, אני קם. זהו תורי. ניצב
מוכן לצעוד לדין התור הקובע. הזמן נוקף, עשירית שניה נהפכת לעד
דונג. החץ מורה אליה והספר נישלח והמסמך נילקח
ובהתרגשותי, אני שואל להערה אישית
והיא, כן בוודאי. החיוך כה מרשה ועדין
את נאה מאוד בעיני, כך
והלכתי
וריחפתי וכתבתי ודמיינתי לאייך
האצפה למשמרתה, אציפה בפרחים, במילות תיאורים, ברגשות
ואם אביכה או אסבכה
להתפרץ, מה פתאום
להחמיץ, אין

בְּהִיָה

וְהַכֹּל נַעֲשֶׂה מֵימִי וְנֶעֱלַם לְכִוּוּן הָאֹפֶק
זִכרוֹנוֹת שֶׁעָבַרְתִּי חָלַמְתִּי מֵּאִצִים דֹּפֶק
כְּמוֹ כַּסְפִּית זוֹחֵל מַבְרִיק אוּלַי עוֹמֵד
בְּהִפּוּך רֶגֶשׁ נֶעֱרַם זוֹלֵג
מְסַמֵּן חֹם חַיְשֳׁן שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת
לִגְדוֹת אֲגַם עָמֹק מְחַשֶּׁבֶת זַךְ כַּחוֹל כְּהָגוּת
שְׁעַת עַרְבַּיִם קְרִירָה רוֹגָעַת
אֶל מוּל טַיֶּלֶת חוֹמָה רוֹגְשֶׁת נִמְטָחַת
שָׁם נוֹף חִיצוֹנִי פְּנִימִי
נִמְתַח בְּכֹל שֶׁלִּי רְצוֹנִי

עַל בָּסִיס

הָלַכְתִּי לְאַחַת מִחֲנוּיוֹת כַּרְטִיס חָבֵר מוֹעֲדוֹן לִקְנוֹת שַׂקִּית שׁוֹקוֹ וְיָצָאתִי עִם בְּלֶנְדֵּר אִישִׁי
קָטָן כָּזֶה שֶׁמִּתְחַמֵם מִמַּחְשֶׁבֶת רִסּוּק פֵּרוֹת קַּיִץ עֲסִיסִיִם אָדֹמֶי לֶּחִי
שֶׁנִּקְנִים רַק בַּשּׁוּק כְּשֶׁנּוֹזֵל הָרִיר וְאָז קוֹנִים הַרְבֵּה
אוּלַי מִדַּי, בָּטוּחַ
הַבְּלֶנְדֵּר בְּאִטִּיּוּת מְרַסֵּק אֶת הַשְּׁזִיפִים, הָאֲבַטִּיחַ, הַבַּנָּנָה, הָעֲנָבִים
וְעוֹד
כְּכָל אֲשֶׁר תַּחְפְּצוּ בְּבַלּוּטוֹת הַטַּעַם לַחוּשׁ וְזֹאת עַל בָּסִיס מִיץ, חָלָב, חָלָב סוֹיָה, חָלָב אֹרֶז, לֶבֶּן
וְשׁוּב פֹּה מְסֻבָּךְ לְהַחֲלִיט וּמֻמְלָץ לְנַסּוֹת הַכֹּל, כִּי הַשּׁוֹבָבוֹת בְּשִׂמְחַת רַעֲנַנּוּת הַקַּיִץ בְּדֶרֶךְ זוֹ
מְלַבֶּבֶת, מַשְׁבִּיעָה, קְצָת טַרְחָנִית וּבְזֶה יֹפִי הָעִנְיָן

רָצוֹן

קָרָאתִי שִׁיר רָטוֹב
שֶׁל בֵּין הִתְרַגְּשׁוּת לְיַד
זוֹ הַזּוֹחֶלֶת לְאוֹרֶךְ גּוּפְךָ
הַמְחַפֶּשֶׂת בְּמוֹרָד גּוּפְךָ
אֶת חִיבּוּר הַבֶּגֶד עִם מַגָּע הָרַכּוֹת
סוֹף עֶצֶם הַזָּנָב וּתְחִילַּת עוֹנֶג הַיַּשְׁבָן
בְּרִיחוּף הַמְבַקֵּשׁ לְהַשְׁעוֹת
עַל גַּבִּי פְּלוּמָה שֶׁל עוֹד וָעוֹד
בְּתִקְוָוה שֶׁל שְׁנִיִּים לְיוֹתֵר מִקִּרְבָה
בְּרָצוֹן שֶׁל שְׁנִיִּים בְּרֶגֶשׁ לְהוֹדָיָה
שְׁנִיִּים מְלֵאִים בְּשִׁיר פָּשׁוּט לִכְאוֹרָה

בערוב יום

שיש צר חברוני, שמן זית בתול לטוב, שמן סויה סתם לטיגון
מניח ידיים ברוחב הכיור, בוהה במייבש כילים עתיק, תלוי, חבוט, מוסתר
לוקח בצל ענק, מפשיט בעדינות קומבניזון חום שקוף למחצה אך קודם
בהחלטיות קוטם את שני צידיו, כאילו סגר חשבון
חצי לימון טרי צהוב חתוך לשמונה מחכה, עד שהבצל ישחים
עם עגבניות שרי משוסעות לשניים, מוסף ומתבלבל במחבת
ביצים מתפצחות מעל ובאש נמוכה הופכות לאגם לבן עם שתי שמשות צהובות
סלט
פרוסות לחם קימל של ריח אדמה חרושה
מתיישב ובאיטיות מניח כוס תה, מחייך לזיתים מקומטים
אח

שקיעה/ זריחה

לעיתים פשוט בא לך להיות גס
לחספס את המציאות העכשוית הנכונה שלך
בפניהם
להעיף היסוסים לפרק את הבטן התפוסה
בפניהם
שהקיא ומיצי הקיבה הצורבים ישפריצו
בפניהם
אך לא, פסיק, הכל ניבלע בפנים
אתה בוהה בשלך בטישטוש וממשיך
ופתאום הטוב מפציע בהיר וברור
הפצע שנדחק נעלם וזרועות ולב ניפתחים
לקיים
לטוב
את השאר כבר ראינו והבנו

מבוך

ימים רצו דילגו בזמן

טישטוש
מסביב שברור ניצב ממול
מעורפל
דרך רחבה מרוצפת וידידותית
במחסום
סוף הקיץ תחילתו כסופו
בשרב
דמיון מבהיק בקצה דרך
כחלום
נפילה איטית באויר רך
לבד
מוקף אהבה דורשת מגודרת
לנדוד
געגוע ניפתר ניפטר מושרש
לסדר

ערים

אני יושב על ספסל פלסטיק צהוב מתנדנד, נשען בגבי לקיר חרסינות משוגע
תוהה במי שבחר בצבעים מוזרים, שיותר מכל מזכירים מנהרת שרותים גדולה
כאן בעיר שעולה ויורדת דמויות הן אחרות בהתנהלותן ובכלל
שפתן מלבד עיברית, אינה יידיש או אנגלית
פה מדברים רוסית וערבית ומתלבשים קצר ונאה, המון צבעים ודבר לא ברור
נוקשות עיר מקודשת מסבירה אנשים עטופים
בעיר נמל והר אני מחכה לרכבת תחתית המופיעה מדי שבע דקות, לעיתים
אתמול בתחנה שלישית בככר, הרכבת נאנחה ומיד אחר כך הוסיפה קול פטיש אדיר ומתכתי וזהו
את שאר המסלול ירדתי בשביל מדרגות היורד לעיר
לעיר שהיא בכלל תחתית שבתחתית ותמיד מנסה להשתקם
בקדושה, עיר היא מובלעת די חביבה אליה תגיע במישור תמיד וגדותיה לשפת דרך מובילה משער
בעתיקה
למהומת אוטובוסים בפיתחה ואת כל זה הולכים ברגל, גם הלוך, גם חזור
פה, נראה אותך יורד, כן, אך עולה והכל מדרגות, כן
אני בוהה בשכנתי המלהגת בנייד
שיחה מטובלת במילות קוד
עיברית אנגלית ערבית וקוצר רוח ולידי
נישענת
תומכת בקיר החרסינה יפת גובה
מציץ בשתיהן
שער גלי, ריח משכר, אני חומק ולא רוצה
נהג עיף יורד ובודק קרונות מזדקנים, בלחיצת כפתור דלתות נפתחות וכבלים אמיצים מושכים אותנו במעלה הר
הר שירוק תמיד על גדות ים כה אהוב

כ"ז אייר ה'תש"ע 11/5/2010

מרסיה פסקל- רכבת לילה לליסבון

בשנים שלאחר מכן הייתי בורחת בכל פעם שמישהו החל להבין אותי. זה נחלש מאז. אבל דבר אחד נשאר: אני לא רוצה שמישהו יבין אותי לחלוטין. אני רוצה לחיות את חיי לא מזוהה. עיוורונם של האחרים הוא הביטחון שלי והחופש שלי

מחר יום ירושלים, שלוש שנים שיוסי בנאי בגן עדן עם מאירק'ה אריאל ששר " מדרש יונתי" כבר לפני שנים ודרש בשלומה של "לב ירושלים " , דבר לא השתנה. מזג אויר מעולה, סוף סופו של האביב והקיץ בפתח

אדם מתחשבן עם עצמו ורואה שלא המציא דבר
לבד הוא במחשבותיו
רגוע
נסער
שורד
מחבק ואוהב
נאהב ונותן
לוקח
מקבל
לבד
שכפול של ימי היסטוריה, חזרה על סיפורים, עוד ועוד, הפעם אתה במרכז הסיפור

התקן חדש, נא לקרוא בנשימה אחת

בֹּסֶר, מוּטָב מְאֻחָר

כַּמָּה טוֹב לָנו
ּ
ביודענו כה הרבה בטיפשותנו ובתהיה אחר הלא ידוע מרצון
בחיינו ברווחה ובצר בנקי עד ברק ובנאחז באבק שנערם והוא אנו
בעבודה בתסכול במחסור בשעמום בחסר ועודף זמן
בתכנון הקפדני המוביל לאי סדר כה מאורגן בשליפות
ברוחב לב ביראת האחר שמוביל לרגש לא לא מתאים
בעוד חדר ועוד קומה ועוד נוף עם מרפסת וגינה ומטלות מטלות
וללא מקום ובאי סדר של השלמה בצר בצמצום של הצטמקות בחוסר ראיה
בתלונות לפני מוכנים לשמוע על עוולות כה טובות המבקשות אישור
וילדים ומשפחה וצפיפות כל כך דלילה כשישנה אינה וכה חסרה בהיעדרותה
טובעים אנו בפינתנו המדושנת שורצים כבהמות בביצתנו הו היכן אני נמצא
בודקים היטב ומסכימים לאושר ויודעים על הימצאותו חיים אותו אח אנחה
כה טוב נלך על זה נודה ונדע ונפתח אל הידע
כשאנו נסקרים על ידי אחרים אנו אחרים ועוד איך ומה זה משנה יופיינו שלנו ובמראה יש להביט ולנוד בראש ולדעת את הטוב את זה הנושא אותנו להיות אנו