בעקבות "הָרוּחַ עִם כָּל אַחְיוֹתֶיהָ" של נתן אלתרמן

וּבָרַעַם הַזֶּה, הַנִּפְתָּח מִמּוּלִי,

טוֹב לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה.

חוד הברק סינוורני ובעודי מהלך במורד ההר אספו נעלי גבעות בוץ דביקות.

בין מרבדי חרדלים וורד התלתן ובוהק הסלעים בניקיון הסופה את מסעי הכבד נשאתי איתן.

חותר כנגד הרוח גַּם אוֹתִי מְמַלְּאָה רָעַדְתְּ הַגְּדֵרוֹת, אל הַכְּפָר הַטּוֹבֵעַ בְּנָהֵי הַפָּרִים שם למטה במפגש הדרכים בשולי השדות,

אמסור את תיקי, את כובד מצפוני לאחי המחכים. 

-*-*-*-*-*-*-

איזה רחש חדש איזה כוח אימים

איזו יד על ראשי מגבוה

אלוהים אדירים בהגיע יומי

על מפתן עולמך הניחני לגווע

+-+-+-+-+-+-+-+

באותו יום כאילו נסגרו עלי כל השערים, רציתי לחזור אחורה לבטל את כל שטרחתי לארגן ולסגור במשך השנה האחרונה את כל מה שהלהיב והריץ אותי ללא מנוח. כן, כן כבר עברו חלפו להן כל עונות השנה והנה שוב חורף וקר, שוב הבדידות החונקת, אותה בדידות שהביאה אותי לידי ההחלטה: אני חוזרת לישראל, אני אעשה זאת. טוב, היה חורף וקר ובודד, הלו כך נופלות החלטות, החלטות בטן...

ישבתי בלובי המלון סביבי בסדר מופתי מזוודותיי, תיק היד  ובו כל המסמכים מעל לתיק הנשיאה למטוס. הקפדתי כדרכי גם בארוחה שתהיה קלה עם מספיק שתייה ופתאום הרגשתי התרופפות, דמעות מילאו עיני, לאן ומה אני עושה, מחר אני בת שישים, מאיפה לי החוצפה והעוז לשנות. הזדקפתי כדרכי, אך כתפי נשמטו. האור הגיע פשוט בדמות המלצר שליווה את נהג המונית, שניהם דחקו אותי בעדינות עם מסעי לתוך המונית, עשרים דולר השארתי למלצר ומבלי שאבין כיצד, אני כבר בדלפק הכרטוס, לנהג הושטתי שטר בן חמישים דולר. הכול היה צמיגי והזדחל לאט, הרגשתי כמובלת על ידיי יד איתנה  הנשלחת מבחוץ ומנחה אותי.

 מתקפה של שיח והוראות בעברית והמתנה, המתנה ארוכה כל כך בתוך המטוס כל אילו פשוט פרקו אותי. רציתי לקום לשירותים אך כמובן דיילת בלבוש כתום וצמוד דחקה אותי חזרה למושב " עוד דקות ספורות נמריא וכשיכבו נורות האזהרה הסתובבי במטוס כרצונך", רציתי להסביר להתנצל לבקש אך רק דמעות שטפו את לחיי, התקפלתי... אך שכני כאילו חיכה, תפס אותי בבית שחמי והוביל אותי לשרותי המטוס הצרים, נדחק עימי פנימה, טרק הדלת בפרצוף הדיילת המפקדת, כופף ראשי בעדינות לכוון הכיור וברגש רב שטף את פניי במים קרירים משיבי נפש. רעדתי. והוא האיש הלא מובן הזה נדחס אחורה וכוון אותי אל מעל האסלה. מכל ארוחותיי מזה יומיים נפרדתי כולי מסמיקה מחווירה ומתביישת, " עזבי" הוא אמר מושיט לי מגבונים ומרטיב את צווארי. מוריד את מכסה האסלה, מושיב אותי ויוצא החוצה. הוויכוח נשמע כחד צדדי. את מושיעי הפרטי רק שמעתי "בכן" רכה או "בסדר" וזהו.

שטפתי הפנים וחזרתי למושבי, נחגרתי ובדיוק המטוס המריא, לישראל. למציאות שרק עכשיו ספגתי את המחוספס והרך בה. חייכתי אל שכני, תפסתי את ידו הגדולה בשתי ידיי ולא הרפיתי ממנו למשך זמן רב. שתקנו.