עוד סיפור של קצר רוח

בארבע וחצי הערתי את רוני שאמרה שלא תישן אך חרפה היטב, היתה נתונה באילוף המחשבות של כן ולא, חוסר השלמה ומסע כל כך רחוק, אני הכנתי קפה. עם רוני לנמל תעופה, פרדה נוספת. פניה לאוסטרליה ואני בהתרגשות אדירה, אייני מסתגל לפרדות ומרחקים ללא קרקע. בשבע וחצי כבר עם משטחי הקמח של תחנת קמח פתח תקוה. הנהג שאפילו את שמו אף פעם לא זכרתי תמיד מסביר פנים. איש נעים הליכות ופשוט ברגשותיו. אנו עובדים ללא מילה ותוך דקות ספורות המשטחים לצד המשאית, אריק ואיציק כבר יעלו אותם במנוף אחר כך לתוך המאפיה. הטקס ידוע, אני חותם על תעודת המישלוח ומוסר לנהג שתי שקיות ממולאות היטב בעוגיות. אחת עם עוגיות שהוא אוהב לדרך חזרה ובשניה עוגיות שאני מקוה שעדין לא מכיר ובפעם הבאה יבקש אותן בבישנות השובה שלו. סיפר לי שמכר את המשאית שלו והוא נוהג את המשאית הזאת. יותר רגוע. כך סיפר לי  על המות של אישתו. מוות סוראליסטי שבטח כל אחד מאיתנו זקוק לו להמשך חיים, לזכור את הטוב המומצא של בנות זוגנו וכך נחיה לעד. מוות מאוחר אך לא מידי. עשרים+ שנות נישואים, עינוגים ועינויים. סיפוק והתרצות ופוף אנחנו לבד עם זכרון טוב וצער בונה וכסף שנצבר ומישפחה שאוהבת ואוי כזה משובח. לי זה לא קרה אני נדפקתי בגרושין בחצית מישפחה. בפיזור. בפגיעה. טמבל שדאג להכול ולא ידע שאין אהבה, ישנה נוחיות ואנוכיות, כן!

אוֹתוֹ אַלְמָן בָּר מַזָּל

שֶׁאִשְׁתּוֹ נִרְדְּמָה עָלָיו מֵעַכְשָׁו לְאוֹתוֹ רֶגַע.

שְׁלֹשָׁה בָּנִים וְחֹזֶק שֶׁל שַׁלְוָה. שֶׁנּוֹלַד בָּהּ אוֹ גָּדַל לְתוֹכָהּ,

איך עוֹמֵד הוּא בְּמִבְחָן, אֵינוֹ תוהה אֶלָּא פָּשׁוּט זָז,

מַטֶּה גּוּפוֹ קָדִימָה חוֹתֵר חַיִּים

מִתְקַדֵּם עִם קַּיָּם וּלאחוֹר מִסְתַּכֵּל רַק עַל מָה, לֹא עַל אִלּוּ

עָמַל יוֹמוֹ חֵן פָּנָיו בְּרֹךְ מַקֵּל, עוֹזֵר, שֶׁקֶט, בְּשֶׁלּוֹ לְאַחֵר

רוֹאֶה עַכְשָׁו, מַנִּיחַ, מַרְפֶּה                                        

עַל מָה מוֹדִים, עַל מְעַט שֶׁיּוֹדְעִים. כְּרֶגַע.

סיפר לי על אתרי הכרויות, על מיפגשים הזויים, אחרון סיפוריו היה על רוסיה ומיכתבים מרגשים ובגרות חדשה ועל קצת חשד. אני מאמין שהוא ימצא את האישה שאיתה יהנה. בניו בוגרים, מסתובבים סביב גיל צבא אך איתו ושלו בצפיפות אוהבת.