אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָחַז בִּי, הִנֵּה דַּפִּים יְשָׁנִים מְלֵאֵי מִלּוֹת מְסַפְּרוֹת עָבָר (הָיִינוּ שָׁם מֵעֵבֶר לׇתְעֲלָהּ בְּצִיר אוֹקְסִיד בְּשִׁפּוּלֵי הַגִּבְעָה) זִנְּקוּ לְעֶבְרִי דַּוְקָא אֵלּוּ עַכְשָׁו
התחלתי לפחד אחרי הפעם שחימשנו את השד'מ (שדה מוקשים) עם מוקשי 'קרמבו' ואני בלי להרגיש בכלל, גבעה מטופשת, הסתובבתי לתוך השורה החמושה והמשכתי לחמש מבלי להרגיש (לדעת) שהרגליים שלי בתוך החלק החמוש
מזל שהמ'מ הבחין בכך- סתם מזל- בטח היה מתפוצץ המוקש הבא, עברתי איזה עשר (תלוליות) או יותר (של) מוקשים חמושים.
היינו מעוצבנים על החבר'ה שחרפו בריו ולא רצו לרדת לחמש. (עד אז) הייתי מתנדב או עושה עבודה מהר ומבלי לחשוב הרבה העיקר לגמור ולחזור לשמוע במ'ק מה עם הנוזלים או מה עם החמים והטעים- או לשמוע 'ירדו' או משהו כזה שמסמן את הגמר והזחילה בחזרה לבסיס כשאתה ישן כל הזמן והריו מטלטל אחרי הנ.נ או הג'יפ של הסיירים. אבל אז (אני) אתה מתחיל להזיע עם כל מוקש ואז התחלתי לחמש לפי החוק… 80 או משהו מוקשים וזהו- ופעם גמרתי את שלי וחזרתי למשאית מחכה ליתר שיגמרו ואז התפוצץ מוקש כמו נאד נפוח כזה מתוך האדמה קול מפחיד ומלוכלך. ואז החובש בכלל טען הפסיכי הזה כל הזמן כשדחפתי אותו, כן אני (כך כתבתי ממש), שאסור לו להיכנס לשד'מ ובכלל היה הרבה עד לשד'מ וצריך לדחוף את האדם שצריך להציל אותך, בחייכם. אז לקחנו את החגור השמיכות והאלונקה ורצנו איתו וכשהגענו הוא כבר התאושש וחבש והיה בסדר, רק מלזכור שהטמבל דווקא הוא היה באותו לילה אומר שאסור (היה) לו להיכנס לשד'מ וכל השטויות האלה- קודם רצים עושים אחר כך שואלים, קודם לא היה פחד כי ירו ותמיד נדבקת לאדמה כמו שראית את הנקודה האדומה רצה לכיוונך נדבקת לאדמה כמו פנתר, פעם קמתי וראיתי שאני לבד. בעצם כולם הסתלקו ולא אמרו לי. שכח הממזר. אבל אתה מתנחם שדבר לא קרה, או כשהדביל הזה טען שלכל כדור יש כתובת ונשאר לעמוד וכך המכה של המ'מ על הקסדה שהורידה לו דם מהאף שלו הורידה אותו לאדמה שלא יפגע. תמיד רצה להיפצע וביקש והתכוון וכבר תיאר לעצמו איך יפצע ויחזור הביתה- אבל הוא בסך הכל היה בן זונה שנרדם ליד המ'ג כשכולם עבדו וראו אותו חורפ וכשהעירו אותו אנחנו עוד היינו אשמים כי טען שלא הערנו אותו- נשבר מטיפוסים כאלו.
אתה יכול לראות איך יש כזה ( אחד) שאף פעם לא תסמוך עליו- שמוק- תמיד מחפש את אותו תפקיד שישאיר אותו שומר מאהל, תמיד יודע לספר שהחיל ההוא סחב או לא, צדיק… שנאתי את דרכו (כולם שנאו) להסתדר כמשתמט בכל חור. אותו לילה כשהחזירו סוף כל סוף אש, הזלדה והמקלע של הסיירים, אני שכבתי (התחפרתי) כרגיל מה יותר צמוד לאמא אדמה אבל המש'ק ההודי ההוא שאל "מה אתה 'תה מיבשל". חזר בדיוק מהבית ועדיין היה בשוק מזה התהלך כמו בבית ורק אם הסברתי ואחרי שעבר הכדור מעלינו וקצת בינינו הואיל הנער להשכב כשהראש כל פעם מורם לראות אם הכל בסדר.
כך, כשראית הנקודה האדומה כבר היית מתחפר בתוך החול החם מאור השמש ביום, כן אז נשכבתי על מוקש נ'ט כמה מטרים מהשד'מ, שכבתי עליו הרבה (זמן) הממזר בטח התנחם שאני לא יותר כבד (חמסא עלינו) כי אז היה צריך להתפוצץ, להתפזר ולהעיף ולהרעיש עם מעיים ורידים עורקים אוזניים עיניים לעוף לשמיים להשאיר שם נשמה מפוצצת ולחזור לאדמה יחד עם הדם עם שאריות תחת ושער שכל רס'ר היה מאבד את העשתונות לאחר שהיה צופה באורכו. לא חשבתי שהוא יתפוצץ היה לי מין נעים כזה שאני שוכב על המוקש- לא חשבתי בכלל שיקרה משהו, היינו הלו הולכים עליהם אם לא היינו מסמנים את כולם- המוקשי נ'ט האלו שאח'כ הוצאנו אותם מקומטים, חלודים קצת, אחד עם כדור בתוכו, אחד לא חמוש, אחד מגולה אחד מכוסה אחר מידי- כל אחד עם סיפור. (לך תדע… ).
פעם ראשונה אני חושב, הייתי לבד בקצה השורה הראשונה, היה לילה חשוך לא ראית אפילו את עצמך, בלי נשק בלי חגור בלי כלום. סביבך מוקשים נ'א (נגד אדם) ואחריך מוקשים חמושים, לפניך כרגיל כח שידעת איך שאומרים האויב ומאחוריך כוחותינו ופתאום ראית את הנקודה האדומה מתוך השחור מיד נצמדת אל אמא אדמה יותר מאשר נצמדת אל בטנה והתחפרת אל בין ירכיה של אותה ילדה שרצית וחלמת( אתנחתא לתראו מה זה:
האזנה לשיר הקלטות אחרות
You are my sunshine
My only sunshine
You make me happy
When skies are gray
You'll never know, dear
How much I love you
Please don't take
My sunshine away
The other night, dear
As I lay sleeping
I dreamed I held you
In my arms
When I awoke, dear
I was mistaken
So I hung my head and I cried
You are my sunshine
My only sunshine
You make me happy
When skies are gray
You'll never know, dear
How much I love you
Please don't take
My sunshine away
זה השיר שבדיוק נשמע עכשיו באוזני, נו נו, מציאות בוראת מחשבה קיימת. מי אותה אחת מי היא, נראה לי אני יודע, ומתת להיות אצלה (איתה) בחופשה הבאה, לא חשבת רק הסתכלת לראות מתי יגמרו הנקודות שמביאות אחריהן את השריקה או האוושה הזאתי של הכדור שבאה אחרי הירי. נקודה, יריה, אוושה. נקודה- יריה- שריקה, נקודות- יריות- שריקה אחת באוזן- הוא (זה) היה קרוב.
לא ידענו מה זה עושה, הפחד היה בך מהתרשמות (?) של אחרים כמו שזה נגמר קמת (רק) על ארבע והמשכת לחמוש וגמרת שורה ושאלת אם יש עוד והמשכת וחזרת למאהל. לחבילה מהבית למאכלים' המתבשלים מעל מדורה הניזונה משברי קרשים של ארגזי המוקשים.
ישנת על משטחים שנשאו את ארגזי המוקשים
שמרת את אוצרותיו בתוך ארגזי המוקשים אכלת אוכל שחומם על אש משברי ארגזי המוקשים
שמך הופיע ליד מצבת ארגזי המוקשים
שייצגה את מס' המוקשים את מס' הטומנים את מס' מפרקי ארגזי המוקשים
ותמיד חיפשת שתי יתדות מיותרות
למתוח סרט סימון סביב ארגזי המוקשים ולא מצאת כי הם סימנו את שורות המוקשים.
היו רווחים מ 'חבלים ישראלים' במיוחד ל ('שתילת' היום ט'ו בשבט ה'תשפ"ב) מוקשים.
גשם- גשם סימן שלא יוצאים לעבוד, גשם סימן לטוב, כבר היינו על המשאיות. כן כולם, המוקשים, היו 'קרמבו', הטוריות, החבלים הישראליים, החגורים עם הנשק מתחת לספסלים. היה ארגז עם אוכל והיו טיפות ובסוף זה בא. יוצאים וזה חזר, לא יוצאים ושוב וחוזר והולכים לישון- להיות מוכנים לצאת ואתה חורפ באוהל ( לבוש מלא) עם מזרון בצד של האין טפטוף ומקווה שזהו זה.
הייתה שעה תשע כשהם התחילו להשתולל כמו מניאקים, כמו אז ששכבנו כל הלילה סביב למאהל מחכים ששוב יבואו ואולי נצטרך לירות, דבר שאפילו ורצינו- לא יכולנו לעשות כי הנשק היה חשוד שכמקל ימלא תפקידו יותר טוב (כך) ואם היה יורה מעניין אם היינו יודעים איך ולאן- טוב שלא עמדנו למבחן, כן הודיעו בתשע שיש הסכם הפרדה והם ירו צרורות והאירו את השטח- שמחה. אני נשארתי בשק שינה. זוכר איך אמרו שקיצרו את השירות (לפני היום כיפור הזה) וכולם התחשבנו ושמחו- אני לא, לא יודע איך לא הרגשתי דבר בטח חשבתי שזה לא זה, כן, נשארתי שקט- אז ישנו (על) במיטה, לא חשבו שישנו (בתוך) שק שינה תקופה בכלל לא קצרה.
אף פעם לא אהבתי לירות, גם היום, אני זוכר שהייתי עושה חשבון בראש, מה היה קורה אם הייתי צריך לירות בעוזי ואח'כ ברומט או ב M16 איך הייתי צריך, מחליף מחסנית, מזל שלא הייתי צריך לנסות אך תמיד ידעתי מה אעשה ואף פעם לא רציתי לירות כי מזה לא אלמד דבר תמיד אהיה לבד היחיד ואלחם. אבל תמיד קיוויתי שלא יהיה צורך בכלל ובנתיים לא היה, תמיד הערצתי את האנשים שהיו צריכים כבר מיליון מלחמות ועברו (בשלום) וידעו איך (הרבה על החיים עצמם, נטו לדעתי) - אני לא רוצה!
(כך מסתיים היומן עם - הרבים, סיפור שמחקתי ויודע שנכון והיה עוד ועוד, ברמה, מילואים. שבבים ששמרתי ממחיקות תת מודע. לא מבין בדיוק)
אוֹרִי
דְּמָעוֹת אֵינָן מְוַתְּרוֹת עָלַי שָׁנִים חוֹלְפוֹת
דִּמְעוֹתֶיךָ הָפְכוּ לְשֶׁלִּי וְאֵינְךָ עוֹד
מִשְׁעוֹל דְּרָכֶיךָ הַקָּרוֹב שֻׁבַּשׁ בְּחָסוּת אוֹתוֹ יוֹם אוֹתָהּ מִלְחָמָה אֲרוּרָה
תֵּרוּץ פְּעֻלָּה נִזְנַחַת מְדוֹרוֹת נִשְׁכָּחִים
סְלַח לִי גַּם עַכְשָׁו כִּי אֵינְךָ עוֹד וְתָמִיד אַתָּה שֶׁלִּי כֹּה רָצִיתִי שֶׁתַּגִּיעַ חֲטָאִים כְּפֵרִי בֹּסֶר בְּטַעְמוֹ שֶׁנִּרְקַב לָעַד
תָּמִיד וְלֹא אֲוַתֵּר אֶת תֵּרוּץ הַנּוֹרָא
דִּמְיוֹן פָּנְיִךָ חִיּוּךָ נִצְחִי
עֵינְיִךָ בּוֹהֲקוֹת נֶצַח שֶׁעוֹבֶר
כְּהֶרֶף נִמְשָׁךְ שָׁנָה וְעֶשְׂרוֹת שָׁנִים
לִבִּי שׁוֹקֵעַ אַךְ נֶאֱחַז בְּטוֹב כְּשֶׁעֵינְךָ כֹּה גְּדוֹלוֹת וְחִיּוּכֵךָ לֹא עֲזָבַנִי בּוֹא בֵּין כֹּה זוֹֹ רַק הַמְלָצָה וְשִׁירִי בְּהִיָּה יָדַיִךָ מוּנָפוֹת וְחִכִּיתִי מַאֲמִין וְאַתָּה הֶאֱמַנְתָּ וְקָנוּ וְהָרְגוּ אֵין אַחֶרֶת לוֹמַר
