פתיחה מסקרנת להתחלת סוף סיפור: במעלה ירכייך חלמתי יד-ג'אנגו ריינהרדט.
מה שרציתי לכתוב, מה שבאמת רוצה. זה לצאת ליער, מהיער.אך,
כמובן כהרגלי התיישבתי על סלע גיר כהה אזוב חום מתפורר גווע בלהט שמש, חיכחתי ישבני בו מיטיב ישיבתי משקיף למטה, יער? האם זה באמת יער אני הולך כבר שעות במישור רכס רוח מכה בי מאחור שולחת ענני אבק סבוכים אניצי קש משטחי קוצים והשמש קופחת, גרוני ניחר.
בסוף הלילה דקה לפני הזריחה וצלצול פעמון ההשכמה האכזרי פשוט חתכתי, פשוט ללא תכנון השמיכה על כתפי ובקבוק מים תחוב בגומי מכנסיי זחלתי אל מעבר לגדר הדוקרנית ידיי וברכיי שטופות דם, רצתי אל תוך כדור השמש, לא שמעתי שוב צלצול פעמון כשרוח בוקר דחקה בי במרוצתי מתערבלת בעקבותיי דוחפת אותי, קרעתי השמיכה לצעיף וכך כבר שעות אני בדרך. עוצר בכוח צמאוני ללגימת מים קמצנית והרוח דוחקת בי, דוחקת.
עכשיו כשאני יושב על הסלע בשיפולי הדרך מוסתר קמעה מהרוח המשתגעת אינני בטוח האם זה הצד של היער, הצד שסיפר עליו הנער מרוט הבגדים שהופיע אצלנו כך ודיבר ודיבר.
דיבר על יער שכולו ירוק וסבוך, נחל חוצה אותו בין עצים גבוהים ענקיים המסתירים את השמש הבוהקת הלא מרחמת.
התנערתי מחלום רדוד שינה מהדק שרוכי נעליי הגבוהות מברך עצמי עליהן. שם במחנה נעליים בקבוק מים ושמיכה שהגנה מקיפאון לילה צריבת שמש במעלה יום היו תשובה לכל השאר. כך שרדנו, נדמה לי וכבר אינני זוכר או בטוח בבלהה. זכרון, חלום, מה אין אחרי ההם הנוראים שאף פעם לא ראינו אך הרגשנו כה נורא את עונשם את גיחוכים עלינו אכזריותם, את אושרם בצר לנו.
הזדקפתי וללא מחשבה רצתי החלקתי במדרון נופל מתגלגל מחליק על צידי בולם נאחז בסלעים בשיחים קוצניים כולי שטוף דם וזיעה, דביק, עיני דומעות כאב ומאמץ, נבלמתי. צלעותיי מתפצחות אל מול גזע ענקי. השמש נעלמה כמו באוושה קלה של רוח, שקט. הנער צדק, צדק. קמתי מתפתל מכאביי גונח על מצע עשב ירוק, כה רך יודע. פכפוך של מים יעטפני, הנה, הנה.
נאחז מתקדם מורט עשבים נתפס לגבעולי פרחים צבעוניים מסנוורי צבעים שיכור, מריח העשב הנמרט יודע שהנה, מים. בטירוף לפתע, תלשתי עשבים משפשף פניי גופי כל אבריי. בוער בתשוקתי לשלווה להתאידות כאב בלב בגוף בנפש שהתנחל אותו יום ארור כשלא חזרנו. הסלע טס במורד וחצי מדרון אחריו סלעים עפר עצים ישר למרכז הכביש, נותרנו בצד הזה חנוקים.
גופי בער עיניי צרבו אך ידעתי, קדימה המים לשם אני חייב. התיישבתי נתמך בגזע ענקי מחוספס קליפה מתקלפת עוד קצת, עוד והצלחתי לעמוד. שמעתי, שמעתי את פכפוך המים רציף מרגיע קורא לי ונפלתי. שוב מתקדם בזחילה לקראת רחש מים נועץ מרפקים בשפע העשב דוחק גופי עוד ועוד, אייני מפסיק הכל ירוק סביב, שבע. כוחותיי אוזלים צובע הירוק באדום דם כהה מחליא מסריח זיעת פחד כאב אבדון, לרצון למטרה אפילו לשאלה. לאן, היכן המים? וההם, הלוטשים בנו עיניהם בשנאה כל עת בערב כשנזרקים שקים עלינו, שקיי צבא ירוקים כהים מלאי פחיות מזון ללא הבחנה. רק בשר דחוס שמן ולמחרת פירות צפופיי מתוק עד להקיא ואיתם ערמות עיתונים שהודפסו לפני שנים. שקים רבים הכילו פרטי לבוש. קולות צריחה רמות טירפו אותנו התמוטטתי בוכה לא יכולתי עוד היכן המים שוב תעתוע? למה ומה קורה.
התעוררתי בבהלה ידיי אוחזות מושכות בכוח את צעיף השמיכה, ראשי סנטרי קבורים אל תוך גופי כולי רועד נאנק איני מבין או מכיר עצמי. היכן אני למה כל קר, קר ושקט, שקט לוחש אימה, גופי צורב דואב כואב איפה כולם מילמלתי.
דפיקות עורקיי בלתי נסבלות רציתי לקום ולברוח. התמלאתי בגועל של עצמי, שתן וצואה נמלטו מגופי כאחת בשצף סירחון עז. מוטל הייתי עטוף מכונס גועה בבכי מכווץ ומותח גופי לאט, כל תנועה מזעזעת כאב כזה שנכנס ומתעצם בכל תנועת יישור, מעט גופי. כך מתקדם נסוג מעוצמת הגועל הדם האפר מעורבים בצואה ושתן שלי עצמי ומי אני אבל לא הרפיתי והעשב השופע הרך טרי הריח תחת גופי מרפד את מכאוביי כאילו מנקה ומחטא אותי את כולי מביא מזור רציתי להתרומם לעמוד על ברכיי לתמוך עצמי בידיי להתפעל לנשום לרצות לחיות ולא יכולתי כל נשימה לא הספיקה ראותיי גוועו חרחרתי דמעותיי חונקות יבבה קלושה שמעתי עצמי מרחוק, כה מרחוק מנסה לשאוף ואפי מלא אפר מהול בדם דביק מציף גרוני ופי נושך שפתיי אינו מרפה גופי נמק אין בי כלום נחרדתי פתאום למציאות. מאין יש כוח לאדם מהי גוויה שלא יודעת אחר כך נחרדתי. מים, מים נגעו בי קראו לי לפתע גופי נמתח ידיי שלוחות קדימה כפותיי נשטפות בקור מים שזורמים ואייני יכול לכרוע לשלוף גופי מעצמו. כולי במים ניסע כבד שוקע לקיפאון מנקה מרווה אחר חסר מתגעגע. רועד נעמדתי לפתע מזדקף ונופל מכה מנקה עצמי את כל גופי עם צעיף השמיכה ספוג מים מבריש עצמי עומד מתנדנד נופל וקם צובע המים סביבי בוורוד קלוש של דם גופי סרוט מטונף אך רווה מתחדש. כופפתי כולי כורע לתפילה על גדות הנחל יודע ומחכה לצריבת הקור המזדחל ובא. יודע שחציתי הגדר ובאתי ביער מריח את טינופת גופי מנסה ללעוס חופן עשב שתלשתי בלא משים, מי הם אותם האילו נאנקתי לועס ושוב העשב נחנק מצפיפותו בטני רועשת דורשת לא מרפה צדעות ראשי גונחות פנימה והחוצה הכאב אימתני ופתאום עצרתי. פחד המוות הקפיא דמי, מרעב מקור בכמה דם עלו לי פצעיי האם הם רודפים אחרי ולאן אמשיך מה מעבר ליער ואיך אמשיך איפה הם ואיך גידרו אותנו נזכרתי במכלאה בחוסר האונים בבעצם צרור אנשים חשדן עצל שאינו זז ואוכל תמיד היה, כן זהו העניין ומיד מתוך רעידות גופי מתופף בחושך מניף בידיי מחפש מתכנן למצוא הנעליים גונח לעצמי זה הכי חשוב כרגע, הייתי ממלמל כך, אני זוכר אין קור ולא רעב או סרחון רק הנעליים אוחז ומניף בתזזית צעיף השמיכה ולפתע הרגשתי. הנה השרוכים משכתי אלי שתי נעליים, נעליי הגבוהות ההן שאיתי שיצילו אותי נשכבתי על גבי מחבק אותן לבטני עמוק עמוק בבכי מאושר מבקש הצלה מבקש תשובה רוצה להגיד למישהו הכל שקט והמים מפככים בנהר מרגיע ומלטף כך נרדמתי.
רוח חמה נשבה ליטפה אותי התיישבתי נתמך לגזע עבות שורך נעליי מהדקן, תלוש נינוח ומנותק והלו יושב בצל עצים הכל ירוק חייכתי לעצמי נשנק.מיציי קיבתי מרעישים גועשים הקאתי בני מעיי עיסה ירוקה מסריחה והמחנק איינו מרפה. ראשי נאטם הזדקפתי דוחף עצמי כלפיי הגזע גופי דואב מיבב כמו תינוק חשבתי נתפס ליבבה לחדלון לרחמים נשמטתי ארצה זוחל למים דוחף ראשי ועוד ועוד מהמים.
פחדתי בטני קשורה מחוסר אונים שלי עצמי עכשיו על גבי, מעלי מעלה מעלה צמרות עצים ענקיים חוסמים עוצמת שמש שדלקה בנו במחנה במכלאה בנו, מי היינו מסתובבים בין קיר אפור גבוה מאיתנו מעוטר בגלגולי תלתליות נוצץ חודן בשמש מתעתע לגדר בקר שמוטה בצד ההוא בוהק השמש לאופק נוף אכזר לרכס אפור חסום לשם נמלטתי.
עכשיו כה מצומק מרגיש התיישבתי בשקט קורע עור התוף מלבד הזדחלות רכה של פכפוך מים הכל עמד שתק לא נשמתי לפני כל הירוק בעצם סוגר עלי בכמעט אפלה ידיי חרוצות נפוחות אדומות ואז הבנתי.
עלי לחזור לשם להבין לביחד הבדידות הזאת לנפצה להסתער עליהם להוכיח אותם להכיר אותנו להבין לכבוש את הדלות מולם לעמוד זקוף.
הכל ננעל לזה המעשה נעלמתי לעצמי בקבוק המים צעיף השמיכה חזרתי על עקבותי המצחינות מפירות טוהר הירוק הגזעים האדירים ובאחת הכל נקטע וללא מחשבה פרצתי לחום לשמש המכה לאבנים המידרדרות לאדמה הקשה הנתיב שהשארתי קרא לי לחזור חתרתי נגד הרוח החמה הלוהטת הרגשתי עטוף שלוות סוף, סוף שיתחיל שמחייב ולרגע עצרתי צופה למאחור, דבר לא ראיתי כלום של אופק בגליי חום רועדים שמנוניים. במישור הרכס השתופפתי נבהל אך מיד הזדקפתי גופי צורח מכאב הגוף הנפש לא ידעתי צעדיי נמרצים מצפה לא מבין מצפה מתריע בפניהם שיבואו יראו עצמם יכבלו אותי יעצרו ירביצו יחשמלו צעדתי נמרץ לגדר העלובה וכשהגעתי כפות ידי סגרו על חוט התיל בכוח דם החל נוטף ניספג באפר טיפה אחר טיפה. גל האנשים קרב אלי עוד ועוד וכמו נעטפתי, אצבעותיי לרווחה נישאו ידיי מעלה כמו כניעה כמו בשורה כמו תפילה עצרו כולם.
הכל הכה בי הימים האלו השבועות הארוכים כשדבר לא זז בשמש הטורפת כולנו שתקנו גררנו רגליים ביער, גם ביער מאז ששקע אבק המפולת כמעט ולא זזנו יום אחר יום. רק אז כששקי שמשונית החלו נזרקים אלינו עלינו זזנו שורכים רגליים כל אחד מכופף לתוך עצמו גבות מעוקלים צפופים מתחמקים לתוך עצמנו לבושה לחוסר האונים
לאט נפתח מעגל צעדים הססו אחורה כל הפנים אלי צרובות שמש סדוקות חום צרובות בקועות כאב. ידי כמו אחזו במרומים בכחול האפרורי המחלי, לא שמי תקווה. רציתי לומר להם עשב מים יבבה אחזה בי לא מרפה ידיי נשואות מעלה פועה צורח גועה בבכי נפלתי על ברכי נשמט.
אייך לא וויתרתי צרחה חדה מגרוני שוב נעמדתי,ידיי אוספות קהל החלתי מדבר מספר ומתוכם כמו שביב תקווה כה מוחשי קרב אלי הנער התיישב לרגליי הרגשתי את חיוכו ראיתי אותנו את המילה הִתְעַשְּׁתוּת, חזרנו אל עצמנו ותבוא פעולה.
אֲנִי לֹא מֵבִין הָלוֹ כְּשֶׁכְּזֶה מִתְפַּלֵּל זֶה מֵהוֹדָיָה מִיֵּאוּשׁ מֵחֹזֶק מֵחִדָּלוֹן וְתָמִיד מֵעֵין עַל שְׂפַת תְּהוֹם אוֹ עַל צוּק נִשָּׂא וּכְבָר כָּאן תֹּם לֵב חֲרִיקַת שִׁנַּיִם הֵאָחֲזוּת כְּבָר בְּמִלִּים הוֹדָיָה בְּהוֹד וְאַיֶּךָּ הַסְבֵּר לִי אֶת הַנִּדְרָשׁ אֶת הַיֹּפִי הַהִסּוּס וְחֹזֶק הַמַּעַשׂ אֶת הַנִּרְפּוֹת אֶת הֶחָלָל בַּבֶּטֶן אֶת גְּאוֹן הֵחָזֵה צֵא תַּסְבִּיר חֲתָךְ מְדַמֵּם לֵב רָחַב רִפְיוֹן כְּתֵפַיִם לְאַנְחַת רְוָחָה רֹחבָם לִנְשִׂיאַת הַמַּשָּׂא
