Tuesday, November 11, 2008

ניסיון

המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים, כך כתבה לאה גולדברג, אולי באמצע שנות השלושים כשעלתה לארץ בעידודו של אברהם שלונסקי
יהודה הלוי אמר דורות לפניה: ולא אבכה עלי פרדס נטעתיו והשקיתיו והצליחו צמחי... ונתתי בלב ימים ארחי, עדי אמצא מנוח לרגלי. מתגעגע היה ליקיריו בעצם. וכך הייתי אני ביני לבין עצמי חוזר ודש. שעות וימים חודשים ושנים
עד שיום אחד הפך הרעיון למעשה... הכי קשה לי הייתה הפרדה. לא ממשפחה או ידידים, מרחובות העיר סמטאותיה חתוליה וקבצניה.הקשה הייתה הפרידה מהבלקון. מהמרפסת הקטנה, הפונה מערב אליו פני מיועדות עכשיו, בה גדלו עציצי
לכל עציץ סיפור משלו וכולם, כל הצמחים הגיעו ממקום מיוחד, מבית גידול שונה, נאספו בידי טופחו וגדלו. חלקם הופרדו וגדלים בגינות ובעציצים של יקיריי ברחבי הארץ הזו הרוצה להחזיק בי אך אינה יכולה עוד
צמחי הגרניום בשלל פרחיהם וריחם הממלא, הרקפת שמבצבצת בעליה בסתיו כל שנה מאז שהגעתי לעיר הזאת, קקטוסים ששורדים כל קושי, פרחים, שרכים ואפילו עצים שהובאו בכיסי כזרעים ממקומות רחוקים אליהם אני אשוב במסעי הגדול, מטפסי פרא שהתאימו עצמם למרפסת הקטנה שכולה מעוטרת בשלל גווני הבריאה. הבלקון שהיה מקדם את פני כשחזרתי מיומי, ועוטף אותי באושר הטבע, בכל עלה או פרח חדש
קשתה עלי הפרידה אך לא וויתרתי, כל עציץ מצא לו בית חדש ואפילו נאלצתי לדחוק במקבלים, את הוראות הטיפול הבינו: פשוט, אהבו
וכך כשסוף סוף באמת נפרדתי, הצצה אחרונה אל הבלקון הריק המואר מירח מלא בשמיים קרים ונקיים, חייכתי והלכתי, למקום הזה, יותר לא אשוב

1 comment:

Anonymous said...

יופי מהול בכאב מרגש