עוד סיפור של קצר רוח

בארבע וחצי הערתי את רוני שאמרה שלא תישן אך חרפה היטב, היתה נתונה באילוף המחשבות של כן ולא, חוסר השלמה ומסע כל כך רחוק, אני הכנתי קפה. עם רוני לנמל תעופה, פרדה נוספת. פניה לאוסטרליה ואני בהתרגשות אדירה, אייני מסתגל לפרדות ומרחקים ללא קרקע. בשבע וחצי כבר עם משטחי הקמח של תחנת קמח פתח תקוה. הנהג שאפילו את שמו אף פעם לא זכרתי תמיד מסביר פנים. איש נעים הליכות ופשוט ברגשותיו. אנו עובדים ללא מילה ותוך דקות ספורות המשטחים לצד המשאית, אריק ואיציק כבר יעלו אותם במנוף אחר כך לתוך המאפיה. הטקס ידוע, אני חותם על תעודת המישלוח ומוסר לנהג שתי שקיות ממולאות היטב בעוגיות. אחת עם עוגיות שהוא אוהב לדרך חזרה ובשניה עוגיות שאני מקוה שעדין לא מכיר ובפעם הבאה יבקש אותן בבישנות השובה שלו. סיפר לי שמכר את המשאית שלו והוא נוהג את המשאית הזאת. יותר רגוע. כך סיפר לי  על המות של אישתו. מוות סוראליסטי שבטח כל אחד מאיתנו זקוק לו להמשך חיים, לזכור את הטוב המומצא של בנות זוגנו וכך נחיה לעד. מוות מאוחר אך לא מידי. עשרים+ שנות נישואים, עינוגים ועינויים. סיפוק והתרצות ופוף אנחנו לבד עם זכרון טוב וצער בונה וכסף שנצבר ומישפחה שאוהבת ואוי כזה משובח. לי זה לא קרה אני נדפקתי בגרושין בחצית מישפחה. בפיזור. בפגיעה. טמבל שדאג להכול ולא ידע שאין אהבה, ישנה נוחיות ואנוכיות, כן!

אוֹתוֹ אַלְמָן בָּר מַזָּל

שֶׁאִשְׁתּוֹ נִרְדְּמָה עָלָיו מֵעַכְשָׁו לְאוֹתוֹ רֶגַע.

שְׁלֹשָׁה בָּנִים וְחֹזֶק שֶׁל שַׁלְוָה. שֶׁנּוֹלַד בָּהּ אוֹ גָּדַל לְתוֹכָהּ,

איך עוֹמֵד הוּא בְּמִבְחָן, אֵינוֹ תוהה אֶלָּא פָּשׁוּט זָז,

מַטֶּה גּוּפוֹ קָדִימָה חוֹתֵר חַיִּים

מִתְקַדֵּם עִם קַּיָּם וּלאחוֹר מִסְתַּכֵּל רַק עַל מָה, לֹא עַל אִלּוּ

עָמַל יוֹמוֹ חֵן פָּנָיו בְּרֹךְ מַקֵּל, עוֹזֵר, שֶׁקֶט, בְּשֶׁלּוֹ לְאַחֵר

רוֹאֶה עַכְשָׁו, מַנִּיחַ, מַרְפֶּה                                        

עַל מָה מוֹדִים, עַל מְעַט שֶׁיּוֹדְעִים. כְּרֶגַע.

סיפר לי על אתרי הכרויות, על מיפגשים הזויים, אחרון סיפוריו היה על רוסיה ומיכתבים מרגשים ובגרות חדשה ועל קצת חשד. אני מאמין שהוא ימצא את האישה שאיתה יהנה. בניו בוגרים, מסתובבים סביב גיל צבא אך איתו ושלו בצפיפות אוהבת. 

בעקבות "הָרוּחַ עִם כָּל אַחְיוֹתֶיהָ" של נתן אלתרמן

וּבָרַעַם הַזֶּה, הַנִּפְתָּח מִמּוּלִי,

טוֹב לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה.

חוד הברק סינוורני ובעודי מהלך במורד ההר אספו נעלי גבעות בוץ דביקות.

בין מרבדי חרדלים וורד התלתן ובוהק הסלעים בניקיון הסופה את מסעי הכבד נשאתי איתן.

חותר כנגד הרוח גַּם אוֹתִי מְמַלְּאָה רָעַדְתְּ הַגְּדֵרוֹת, אל הַכְּפָר הַטּוֹבֵעַ בְּנָהֵי הַפָּרִים שם למטה במפגש הדרכים בשולי השדות,

אמסור את תיקי, את כובד מצפוני לאחי המחכים. 

-*-*-*-*-*-*-

איזה רחש חדש איזה כוח אימים

איזו יד על ראשי מגבוה

אלוהים אדירים בהגיע יומי

על מפתן עולמך הניחני לגווע

+-+-+-+-+-+-+-+

באותו יום כאילו נסגרו עלי כל השערים, רציתי לחזור אחורה לבטל את כל שטרחתי לארגן ולסגור במשך השנה האחרונה את כל מה שהלהיב והריץ אותי ללא מנוח. כן, כן כבר עברו חלפו להן כל עונות השנה והנה שוב חורף וקר, שוב הבדידות החונקת, אותה בדידות שהביאה אותי לידי ההחלטה: אני חוזרת לישראל, אני אעשה זאת. טוב, היה חורף וקר ובודד, הלו כך נופלות החלטות, החלטות בטן...

ישבתי בלובי המלון סביבי בסדר מופתי מזוודותיי, תיק היד  ובו כל המסמכים מעל לתיק הנשיאה למטוס. הקפדתי כדרכי גם בארוחה שתהיה קלה עם מספיק שתייה ופתאום הרגשתי התרופפות, דמעות מילאו עיני, לאן ומה אני עושה, מחר אני בת שישים, מאיפה לי החוצפה והעוז לשנות. הזדקפתי כדרכי, אך כתפי נשמטו. האור הגיע פשוט בדמות המלצר שליווה את נהג המונית, שניהם דחקו אותי בעדינות עם מסעי לתוך המונית, עשרים דולר השארתי למלצר ומבלי שאבין כיצד, אני כבר בדלפק הכרטוס, לנהג הושטתי שטר בן חמישים דולר. הכול היה צמיגי והזדחל לאט, הרגשתי כמובלת על ידיי יד איתנה  הנשלחת מבחוץ ומנחה אותי.

 מתקפה של שיח והוראות בעברית והמתנה, המתנה ארוכה כל כך בתוך המטוס כל אילו פשוט פרקו אותי. רציתי לקום לשירותים אך כמובן דיילת בלבוש כתום וצמוד דחקה אותי חזרה למושב " עוד דקות ספורות נמריא וכשיכבו נורות האזהרה הסתובבי במטוס כרצונך", רציתי להסביר להתנצל לבקש אך רק דמעות שטפו את לחיי, התקפלתי... אך שכני כאילו חיכה, תפס אותי בבית שחמי והוביל אותי לשרותי המטוס הצרים, נדחק עימי פנימה, טרק הדלת בפרצוף הדיילת המפקדת, כופף ראשי בעדינות לכוון הכיור וברגש רב שטף את פניי במים קרירים משיבי נפש. רעדתי. והוא האיש הלא מובן הזה נדחס אחורה וכוון אותי אל מעל האסלה. מכל ארוחותיי מזה יומיים נפרדתי כולי מסמיקה מחווירה ומתביישת, " עזבי" הוא אמר מושיט לי מגבונים ומרטיב את צווארי. מוריד את מכסה האסלה, מושיב אותי ויוצא החוצה. הוויכוח נשמע כחד צדדי. את מושיעי הפרטי רק שמעתי "בכן" רכה או "בסדר" וזהו.

שטפתי הפנים וחזרתי למושבי, נחגרתי ובדיוק המטוס המריא, לישראל. למציאות שרק עכשיו ספגתי את המחוספס והרך בה. חייכתי אל שכני, תפסתי את ידו הגדולה בשתי ידיי ולא הרפיתי ממנו למשך זמן רב. שתקנו.  

ריחוף

. אתמול בספריה נערך ערב שירה, שבוע ראשון לאביב, החדר היה עמוס

המארגנת הפעילה התרגשה כל כך, פעם ראשונה שאני מוסיפה כסאות

יש קבועים שמהנהנים לשלום בהטית ראש של נזופי חיים ויש משוררים אורחים

בתו של יוזם ערביי השירה שאיננו עוד הגיעה הערב וכולם מתרגשים, אישה מהודרת זקופת גב וראש

עיניה בוהקות מאושר כנה, חיוך רך בזויות פיה. מקשיבה. הטית ראש דקה לטובת המארגנת.

באישה כה אצילה אינך צופה כל יום.

האורח מקריא מדפים אויריריים, שירים סוראליסטיים רכים ואכזריים, איש גבוה הדור וממושקף

צ'ארלס בוקובסקי, ידעתי. סיפר על עבודה בכיבשן ברזל על פסי רכבת וקשיי יום. דם מסופר מהול בחיים

אחריו עלתה משוררת חוסה בקשיי אימא השרתת בבית ספר ובאב שמת מאבק אבסט. שערה נדחף אל מאחורי אזנה הימנית, לא שקטה, לא מרגשת.

אחריהם מוזמן הקהל

אחד ואחת מקריא מיצירתו חיבור אחד. ישנה התרגשות, ישנה שירה, ישנה אמת של עירה קטנה.

קוֹל הַמּוּסִיקָה

כָּךְ כֹּל שַׁבָּת  בְּקוֹל הַמּוּסִיקָה נֶהֱנָה אֲנִי מִמּוּסִיקָה "מוּסִיקָה אֶתְנִית- עֲמָמִית וּמָסָרְתִּית- מִקָּרוֹב וּמֵרִחוּק" נִרְאָה שֶׁמְּשׂוּרְטָט נָתִיב שֶׁל עוֹלָם נִצְמָד לֶעָבָר וּמְנַסֶּה בְּהִתְפָּרְקוּת לְהָבִין לָמָּה וּמָה הָיָה שָׁם. סֻכּוֹת וְאֹהָלִים, עֶדְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים, עֲיָרוֹת וְעָרֵי נָמֵל, מִסְחָר וְחַקְלָאוּת, כִּמְעַט וְלֹא אֲדוֹנִים. פִּתְאֹם דִּמְיוֹן כְּפוּי צוֹרֵךְ מְבָאֵר. הַעֲבֵר דּוֹלֶה זִכָּרוֹן שֶׁבַּעַל פֶּה מֵוָותִיקִים טוֹבֵי לֵב מְשמְרֶי עָבָר. מְסוֹכֵך עַל עָנִי מַשְׁקִיף לִתְמוּנוֹת הַזֹּיּוֹּת שֶׁל מְרְחָבִים מֵדֹמּיָנִים בְּתוֹךְ דְּמֵי הִתְפַּעֲמוּת שֶׁל נְדוּדִים. רֹאשׁ עָטוּף בְּבַדִים מֵגוֹלָלִים פָּנִים צֶרֹובוֹּת מַקְפִּידוֹת טֶקֶס שֶׁמְּשַׁמֵּר אֹרַח חַיִּים. מִשְׁפָּחוֹת מִתְלָכּדוֹת סָבִיב זְקֵנִים יוֹדְעִים אַף שֶׁבְּחֹסֶר בְּרֵרָה, אֵין שִׁפּוּט לַטֶּקֶס בֶּן דּוֹרוֹת שֶׁבְּוַדָּאִי מְעַט מָרְדוּ בּוֹ, נָדְדוּ לְהַמְצָאַת עוֹלָם חָדָשׁ מִתְגַּעְגֵּעַ וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַחֲזִיר וּלְחַזֵּר לְקֵן הַשֵּׁבֶט שֶׁמִּתְמוֹסֵס.

 אַלֶכְּסַנְדֶר פֶּן לְלַחַן בֵּדוֹאִי בְּפִי בְּרָכָה צְפִירָה וּבָעִבּוּד שֶׁל נַחוּם נָרְדִי- "לַמִּדְבָּר שֶׁאָנוּ"- כַּמָּה תֹּם וְרֹךְ מֵשָּׂכֵּר. מִסְתוֹבֶבֵיִ יָדַע, עֹדֶף חַסְּרִי קַרְקַע יוֹדְעֵי מָסָכִים קוֹרְאֶי רִיק, נִתְלַשְׁנוּ מֵאֱמֶת כִפְּפוּ אוֹתָנוּ, סִפּוּר טוֹב. אַפְרִיקָה וְאָסְיָה, אֵירוֹפָּה וְאָמְּרִיקָה, דָּרוֹם וְצָפוֹן מִתְהַפְּכִים בְּקַו מַשְׁוֶה. בְּשִׁיר קִצְבִּי מְעוֹדֶדֶת עֲבוֹדַת כַּפַּיִם, פֶּה שַׂר הוֹרָה, רַגְלַיִם מְתוֹפְפוֹת טֶקֶס בַּגְרוּת, כַּפַּיִם מוֹחוֹת כִּשּׁוּף מְשָּׂכֶּר. מַעְגָּלִי מַעְגָּלִים. תְּפִלּוֹת שֶׁבַּעַל פֶּה וּמִסִּפְרֵי קֹדֶשׁ לְיַדַּע זוֹרֵם עוֹרְקִים בָּרוּר, לְפַעַם בּוֹרֵא גַּעְגּוּעַי הַיּוֹם לְמִסְתֹורִים הָזֹויִים. 

סימטה

כל כך הרבה אנשים סביבי והתרחקתי אך מקבל מאותם המון וחוזר והם מכל חיי ומודה אני, מודה.

חברות

נאלמות לי מילים נעלמות ויובל טפח ברוחב לב

נפתולי מילותיך ממקצעות העיברית, תמיד היה סביב מובי דיק ויודע

אני מזדקף בשל אותם אנשי ירושלים שמבין סמטאותיה הקיפו אותי

דומעות עיניי בגלות רחוקה ורכה כל כך

אוסף סביבי קהל מרחוק כל כך קרוב במסע מעגל ריחוף של חברותא

מביט לאחור קדימה מוביל קושי מחייב

נאחז באור שאנשיי מפיצים, שולחים אלי

ברעדה אנשיי אני מצהיר וליבי מפרפר

בטני מתקפלת ברטט פחד ממרחק מנתק

מילות תכתיבי בגעגוע למקום המרוחק הידוע השואב ואין תחתית

פיצ'י אוושת לב חדה ממרום ידיד קרוב, שלחת נישלחת

רועם באדמוניות כולך בלבן תום מעשי עשיר מאשיר

מעשייך ושירתך, רוחב כנפייך, מילות חכמים המיית חליל רועים בניגוניי חסידים

עיינך בי, מגיח מסימטה רחב לב עשיר חיוך. לרגלייך אני בגעגועים

איתי מסמטאות ירושלים לא תצא אבן שואבת רשת קרועה שסואה אך תתרקם באיתן

תתחבר באיתן לא אוותר אשוב למכורה אשוב למכורה אשוב

ריפיון נוח תמידי רפה יעלם מתחזק. לא ארפה מחבל אדיר

מושלך לעברי ובקצהו קשר עולם

ממקומי  מתחזק ומושך ונמשך מטפס ואמשוך ועוד

אין לי אות מלבד א' שלא כ"בראשית" אין אחור, לבד אני

ושם מחכים אוהבים, עריסת אמת ארץ בית

מה היה והבטתי לאחור שוב בזעם עצמי לריפיון לב ואתם אור מושך

יובל, בהנחייתו עברתי סדנת כתיבה. החמיא לי ששפתי כשפת מאיר אריאל וידע להוציא מילים שיכתבו.

פיצ'י, יהורם בן מאיר שאיננו איתנו כבר יותר מארבע שנים, אך נימצא תמיד. ליבי פועם כי קיבל אותי אליו ברוחב לב, בקרבה, בפשטות כה עשירה. חבר.

  

חבר: נקודותיים

אני כותב על שוטטות של שני זרים לגילוי צפונות הכלום החומרני לפני עשרות שנים. במרכז קניות קטן בצפונה של עיירת אוניברסיטה במרכז המערבי של ארצות הברית כרע ברך מוכר זריז לפניי מאוריסיו רוחס. ידידי הטוב שנירצח לאחר שנחטף שם בקולומביה ארצו. הוא התחתן לאחר שהסתובב בעולם. נפרדנו עם סיום הלימודים אך הוא לא שבע. יצא למסעות עולם.

 רצה להבין באירלנד למה אנשים כל כך אלימים בעבור דת. אצלינו אמר לי שידע שהמון חומר של עיתונות משחיר את החיים שהם בעצם רגילים. בבוגוטה, תמיד סיפר, אם תפנה לסימטה הלא נכונה השעון ילקח ממך עם היד או האוזן עם העגיל, אין ערך לכלום האמיתי, לערך החיים. מלבד הישרדות.

מה שמוריסיו אמר זה שזה כואב לו.

בחוות הניסיונות "נווה יער" קיבל הסבר על הכותנה ועיבודה, הכל ובצער לאחר שכל כך התרשם. אמר. אצלהם עדיין אוספים הכותנה ביד לשקים. כמו בימיי העבדות באמריקה בגלל העבודה הזולה והצורך לספק עבודה למיליוני אנשים עניים. 

מאוריסיו התחתן ונולד לו בן, שלח תמונות והיינו בקשר. אני כואב בליבי את החברות האמיתית הזו שלנו, של מאוריסיו ושלי. תמיד היה מגיע לחדרי ונאנח ומתפנק ומרגיש כל כך טוב אצלי. היינו ממציאים בילויים. בחיפה כשביקר הכי אהב לרסק פיירות טריים בבלנדר ולשתות תוך כדאי מיצמוץ של הנאה ונהנתנות. נראה שהכל היה מובן לו. הפשטות והיקר, העוני והעושר. בשניהם היה כמשקיף כבד ראש, כמנתח. היינו לוגמים ממיי האש Aguardiente, זיק קטן ואתה נידלק. זה היה בקבוק ענקי של ליטר מלבני עם פקק ותוית אדומים. שנינו התגעגענו לדברים שחשבנו שחסרים לנו, בטוח שלא דיברנו על להשאר ולהמשיך ללמוד, על לחיות בארה"ב. פשוט עד לשם לא דמיינו, לא דיברנו על בנות, דיברנו על בית. את החוסר הזה מואוריסיו מצא תמיד אצלי.

במול מאוריסיו רצה לקנות מגפיים לפניי נסיעת חופשה הביתה. הוא היה מבקר די הרבה בבית ותמיד חזר עם בקבוק מי אש ועוד דברים קטנים. האוטו שלו היה פיאט ספורט צהובה. במול הוא נכנס לחנות הנעלים היוקרתית, תמיד ידע לבחור ולהצביע על הסגנון, הנימוס, האוכל. לימד אותי על טיפים, לראות איכות, לאכול. שנינו לא היינו אכלנים רציניים. צ'ילי. מאוריסיו היה מעמיס חריף בהוד ועוד ומזיע עד דמעות ונהנה, עיניו צוחקות מצחו מים וכף ידו הימנית כמו משוט איתות מתנועעת מקיש אצבע באצבע, עוד ועוד חריף. בחנות המוכר מוציא כמה זוגות מגפיים בסבלנות, מציע גרביים עבות, דקות ופתאום כורע על בירכיו ועם אצבעותיו מלטף את הנעלים שלרגליי מאוריסיו ב  MINK OIL ומבריק אותן במטפחת ששלף מכיסו. המגפיים ניקנו גם השמן כמובן, אפילו אני קניתי ועדיין יש לי הקופסה שתכולתה משמשת לשימון והברקה של דבריי עור אמיתיים. נעליים או כובע בוקרים מאוסטרליה, חגורה מיוחדת של הילדים. עלה אז 1.09$ וכמובן תוצרת U.S.A.

בשיטוט כלום באחד מימיי הקיץ הגשומים כשהראות אפס, החלטנו לתדלק בשרות המלא, גשם זלעפות והבחור, הוא אדיב כרגיל ושואל אם למלא מלא ובאיזה סוג דלק והאם לבדוק שמן ומים. אנחנו מביטים אחד ברעהו ואומרים בטח, WHY NOT וכך הבחור בגשם זלעפות רטוב עד לתחתונים ויותר בודק וממלא ואדיב.

אני מודה למואוריסיו ומתגעגע אליו לתובנות שלו לעיניו הצוחקות. הוריו סיפרו שחטפו אותו וירו בו שבע פעמים, הוא נימצא בקצה השדה, ככה סתם מוטל.  

מִתְרַגֵּש

                                   

כִּי אֲנִי כּוֹתֵב עַל חָבֵר

כִּי אֲנִי כּוֹתֵב לְאַדְמוֹנִית

חָבֵר שֶׁמֵּת בְּשׁוּלֵי שְׂדֵה

אִשָּׁה שֶׁשּׁוֹלַחַת מִלּוֹת שִׁירָה

בְּנוֹ נוֹלָד לְעֹשֶׁר וְאֹשֶׁר

שְׁלֹשָׁה חוֹבֶקֶת הִיא

אָבִיו אֵינוֹ לְצִדּוֹ

אֲבִיהֶם אֵינֶנּוּ כָּךְ כָּתוּב

מִכְתָּב אַחֲרוֹן וּדְמָמָה

מִלִּים מִתְגַּבְּרוֹת מָנְּעִימוֹת