שוב בדרכים

בלי ניקוד והצטעצעות. פיטרו אותי, אתמול.   חארות... בצורה לא הגונה ותאמרו בטח, מה הוא יכול להגיד. הרבה יש לי בבטני וחלק רב יש לי כלפי השיטה והממסד- מותר לי לשפוט בגילי ולמרות הטעויות הנחרצות שעשיתי בחיי. טעויות שפגעו במישפחתי- ילדיי ובי.   באיש לא פגעתי ובהמכללה האקדמית להנדסה ירושלים,  קיבלתי עבודה ביושר ובצדק והועפתי משם בכיעור וברשעות, בקוטן של אנשים בדריסה.     עכשיו אני למקלחת, לפרופיל, לאן אלך? ל"לישכה", בכף, להבין את זכויותיי ולדעת שיש לעבוד בכדאי למצא עבודה- כמה נדושות המילים. אסור להתבשל במיץ אלא תמיד לעשות ולא קל הדבר.  ישנם אנשים אוהבים ותומכים כאלו מרחיבי לב- אנשים אמיתיים ולא צדיקיי לב לעצמם שמתגרדים וראשם לשמיים בהצדקות ייתר.    אתם האוהבים והיודעים והמחבקים חברותכם מרגשת אותי לדמעות, מה יש, מותר, בריא ונקי לבכות, בכי טהור ולא מרחם.
אכתוב על יותר מעשים ופחות רגשות
מוטב כך