Wednesday, April 23, 2014

רֹחַב


דניאל ואני קבענו להיפגש, אאסוף אותה מהמשרד. אף פעם לא היו לי בעיות של זמן להגיע ותמיד דייקתי, אני עם יקיות מושרשת בלתי ניתנת לשליטה שזורקת אותי למסלול של תהיה ועמידה בזמן כמו רפרף לאור מנורה, עסוק ולא זז. הנה כך נחלמתי שוב. אני מטלפן לדניאל והיא בעצם כבר מחכה לי בחוץ רק כפסע למעלה. עד לאותו יום לא ידעתי שהמשרד הוא שם והלשכה גם. כמו תמיד נתתי לדמיוני להחליט וכמו אבי לא רציתי לזוז מהחלטה הזויה, פרטית שלי בלבד.  "לא ראית השלט" דניאל זועמת, היא בשמש כבר מלפני כי יודעת את בעית הזמן אצלי.
נסענו, יורדים בפיתולי דרך מיזרחה שתמיד כה עשירה במראות  לשיחה על יופיו של טבע במיוחד לאחר שקיטורים ידועים נגרסו. אנו עוברים לנוף קסום, לשיירות מרעה שחוזרות למאהל, למכלאה לעת ערביים. כך אנו מכוונים את זמנינו, כשנגיע לחוף קלייה שמש תישק לפסגות הרים וכדור רותח יבותר ויעלם אל מעבר לירושלים כשבתל אביב עדיין יום.
הכל איטי והומה ברגיעה, המון מקום להמון ואכן ישנן המון קבוצות תיירים. מרוסיה, מקניה, מיפן, מקוריאה, מוועד עובדים בקרית שמונה. קבוצת פנסיונרים פותחת שולחן ודניאל כבר בתוכם. מנתחת תבשילים זורקת הערה, מתלבבת עליהם. אני נסוג מהצפיפות אל תוך מים שמנוניים שעוטפים אותי ומחבקים לאט בזרמים חמים וקרירים. כולי מתכסה במים מלבד עיניי שאת המליחות באם תתגנב, אגרש בדמעה. אוי דמעות, אותכן אוהב, כה מנקות, כה משתפות ומקילות.
בסוגריים אני ניזכר בסיפור על ימי חלוצים, ימי התחלות בצריף ראשון כשזוג פליטיי שואה  מפוליניה הקשה, צעירים והמומים התאהבו ומקליה שרופת החום עלו למרכז הארץ להקים מישפחה. בתל חנן של אז למרגלות ההר בבתי הערבים הנתושים עם עולי מרוקו. אנשים טובים הם ומשתנק אני בבכי על שאין לי מילים מספקות לצבוע אותם עכשיו, על טוב ליבם ופשטות חייהם, על מהמורות חייהם והשלמה. חוטא אני פה ואייך אדע. טוב, אחזור לצוף על מי המלח ודמיון המציאות.
שכוב על גבי נסחף לקו מצופים שרוי בחלום של פעם בדמיון מציאותי שלא יתגשם לעולם. והנה דניאל כולה עלי בטרוניות לתשומת לב ואנו לבור בוץ סמיך, דביק, כהה, כה שחור כה טוב. בקפידה אני מורח את דניאל ומעטר אותי, כל כולנו האפשרי. ידי אוהבות, אך אז לא ידעו להגיד ורוצות כל כך היום, רוצות ונרתעות. יכולות ונידחות, מסובבת בי ואותי דניאל. מרטיט לב, שאינו יודע וגם אז לא ניפתח במלואו, כשיָכֹל.
חותרים בידינו בכבדות מים ובגישוש כפות רגלים אל בין אבנים ובורות, מחליקים בבוץ מוצק כגושי בצק עטופים בשמן, במעלה חוף נסוג, יבש ורותח לברז מים מתוקים. קולה כפעמונים מתפצח בהנאה, אני עוטפה במגבת ונרעד בצינה ראשונית ומתמכר. בוץ נישטף בקילוחים ובקור מדומה אנו יורדים לכיסאות פלסטיק מתחת למטריות נסגרות בחבטה, השמש איננה עוד ואור של בין ערביים נעים צובע ענני צליינים בבגדים ציבעוניים ובתמהון ילדים. מליחות וחום מים המלוחים בעולם, דחיסת בוץ לשקיות, עויות של תדהמת כאב צורב שסיפרו עליהם, שמנוניות ומליחות שעוטפים להרגשה מופלאה. תמונות נלקחות ושירי הלל לשמחה צרופה. הו מי ישורינו, נגיעה בחלום. רמקול מקרקש חובט באויר בשפות עולם למהר לאוטובוסים, לתחנה הבאה. זרזיף אור עדין ינחה אותם לקודש הבא במרוץ של תחנות תמימות צנועה שמאמינה בבן משיח.
דניאל מנפנפת בגופה בקלילות ועיניי אינן שבעות. בדיבורה וצחוקה מאיצה ודוקרת בקלילות דחוסה שרק שלה היא. דניאל.

No comments: